נהיה לי קשה לכתוב כי נהיה לי יותר ויותר קשה להסביר כי דברים משתנים לי משבוע לשבוע.
באמסטרדם הייתי אחת וחזרתי אחרת, נמנמתי שבוע וקצת ועכשיו התחיל הסמסטר ואני מרגישה שונה לגמרי עכשיו, כאילו שיש לי עכשיו סט אחר לגמרי של אינסטינקטים וסדרי עדיפויות, פתאום החלטות שעשיתי לפני שבוע נראות לי לא לעניין, מה גם שאני מרגישה כאילו אין לי את היכולת להחליט החלטות יותר, שזה דבר די בעייתי כי בלי היכולת להחליט אני מאבדת אחוז ניכר מהיעילות שלי בעולם.
כשחזרתי הבייתה מנתב"ג ידעתי שמשהו השתנה באופן מהותי בזמן שלא הייתי, התברר מאוחר יותר שצדקתי והתחלנו (אני ואבא) להיכנס פתאום לשיחות יותר מעמיקות ועקרוניות. אחת השיחות הייתה על זה שהוא רוצה שאני אלך לפסיכולוגית או מטפלת מסוג כזה או אחר. (הוא אמר מטפל או מטפלת, אני אומרת מטפלת, תקראו לי gender-biased אבל איך בדיוק אני אמורה לדבר על דברים כמו הפחד חדירה שלי עם גבר?) יודעים מה, אני סוגרת סוגריים ומוציאה את הפחד חדירה שלי מהארון - כיוון שבוודאות אין מצב שאני היחידה עם העולם מוכה-אונס שלנו בוודאי יש עוד בנות שמרגישות מפגרות כמוני, שכל פעם אומרות "כן, צריך לעשות עם זה משהו ולהתגבר על זה" ומפה לשם השנים עוברות ושום דבר לא מתרחש.
משיחות שהצלחתי לנהל פה ושם עם חברות, המסקנה היא "פשוט לעשות את זה" איכשהו, כמו שמטפלים בפוביות על ידי חשיפה לגורם המפחיד. גם זה די נורא.
זה מזכיר לי את עניין הסנדלים - לאלו שלא מכירים אותי אישית לא ידועה העובדה שיש לי בעיה עם סנדלים. חוץ מזה שאני מידה 41 מה שאומר שאין לי כמעט סיכוי למצוא סנדלים יפות במידתי, אני גם לא יכולה\רוצה ללכת על עקבים, ולא יכולה\רוצה ללכת עם השטויות האלה בין האצבעות שיש בכפכפים ובהרבה סנדלים. אז מוכרות מנסות לשכנע אותי ש"מתרגלים לזה" ואני מתעצבנת בשקט ויוצאת מהחנות, למה לעזאזל שאני אוציא כסף על סנדלים שאני לא יציבה בהם, או שיש בהם משהו שמפריע לי להרגיש טבעי בסנדל, משהו שעליי להתרגל אליו?! לא רוצה להתרגל אליו! אני רוצה סנדלים פשוטות, שטוחות ובלי שטויות מיותרות, אם לא קיים כזה דבר בחנות, הארנק שלי נשאר לישון בתוך התיק.
ההקבלה כאן היא העניין הזה של "פשוט תקני ותתרגלי", כמו די הרבה דברים אחרים בעולם (כולל צבא, אגב, אבל זה נושא נפרד לגמרי) - צריך לסבול בשקט כמה זמן עד שזה נהיה בסדר. זה לא נשמע לי הסדר מבטיח במיוחד. מי אמר שחייבים להכניס דברים לווגינה? (אני משתמשת במילה זו כיוון שאין לי תרגום טוב ל cunt) טוב, מיליוני שנות אבולוציה אומרות את זה, אין לי טיעון חזק במיוחד כאן.
הבעיה היא לא שעות הפתיחה של הש.ג, הבעיה היא שיש לי חשד שזה, בין היתר, מונע ממני מלרצות לפגוש אנשים חדשים בהקשר הרומנטי\מיני, כי בכל פעם שאוריד תחתונים אצטרך להסביר איכשהו את העקרונות התיאורטיים של "איך לא להלחיץ אותי" ואני לא טובה בלהסביר את זה, מה שמביא אותי למצב המתסכל של חוסר יכולת להירגע מול הרצון ליהנות בכל זאת. גם עניין הגיל מוסיף לחץ - בשלב הזה של החיים זה כבר לא מקובל "להתקדם לאט" או לא לקיים יחסים מלאים. עם כל האידיאלים של "מי שאוהב\ת אותך ת\יישאר", לוקח זמן עד שמגיעים למצב של "אהבה", מה גם שהסתיים העידן הרומנטי ואף אחד לא אוהב לחכות.
אז זה באמת הרבה יותר נוח לחיות בתוך היקום שלי, השאלה היא, כרגיל, עד מתי.
אם נחזור לעניין המטפלת\פסיכולוגית, הרתיעה שלי היא כזאת - אין משהו לא בסדר באופן מהותי בחיים שלי - היחסים שלי עם הסביבה תקינים ולמעלה מכך, רוב הזמן אני החלטית ועומדת מאחורי החלטותיי ובאופן כללי אני מתנהלת בצורה שתואמת את השקפותיי. אין לי בעיה עם זה שיש לי תחום של עניינים\רגשות\מחשבות מודחקים, אני חושבת שלרוב האנשים יש את זה, מכאן שאני לא מיוחדת ואם כולם מתמודדים אז גם אני אתמודד איכשהו.
ברור שיש כשלים לוגיים לגישה הזאת, אבל כחלק מהקנאות שלי לעצמאות המחשבה והפעולה שלי, קיים הרצון לפתור את הבעיות שלי לבד באמצעים שלי - שיחות, ספרים, מחשבה.
זה אולי נשמע מטופש אבל אני מוצאת שספרים ממש עוזרים. אני קוראת עכשיו את הספר Sex For One של Betty Dodson ונופלים לי אסימונים אחד אחרי השני ובשפע. גם הספר Cunt של Inga Muscio עזר לי ליצור תמונה מנטלית יותר חיובית של הדברים האלה. שני הספרים האלה שייכים לסדרה ארוכה של ספרים שקראתי ואני ממשיכה לקרוא כדי להבין מיניות ולהרגיש שזה גם חלק מהחיים שלי, במקום איזה משהו שמתרחש בנקודות זמן מוגדרות.
יש עוד אנשים שמרגישים שהמין לא בא להם באופן טבעי? אני לא מדברת על פורום א-סקסואלים בתפוז, עוד לא ויתרתי לגמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
