RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 8/2010
הבלדה למיואשי המתמטיקה
בואו נעשה סקירה קצרה של הניסיון שלי בלמידה וקליטת חומר (בנקודות בלבד, אחרת אני עשויה לא לסיים לכתוב לעולם)
- בי"ס יסודי רגיל: למה המורות המחליפות כאלה מפחידות ומספרות סיפורים
מזוויעים על כת השטן? מי ידע בכלל שצריך לעשות שיעורי בית בבית ולמה זה
משנה אם אני יודעת את כל מה שהילדים האחרים יודעים? המממ, נחמד העניין הזה
של לקרוא ספרים מהספרייה, נראה לי שאני אעשה את זה במקום שיעורי בית.
- בי"ס יסודי פתוח: איזה יופי, אפשר לקרוא ספרים כל היום! טוב, בעצם
אני אלך לשיעור דוברי אנגלית, אולי גם להיסטוריה ולשיעורי חברה, אבל זהו.
- חטיבת ביניים בישראל: או-מיי-גוד מה זה הדבר הזה? למה החומר משעמם?
אין פה שום דבר יעיל, אבל אני אכין שיעורי בית ואתכונן למבחנים עד כמה
שצריך, שזה אומר בכלל לא.
- התוכנית במתמטיקה של בר אילן, שנה ראשונה ויחידה של כיתה ח': זה
יותר מדי חומר, אני כנראה לא חכמה מספיק בשביל זה. טוב, עם מספיק תמיכה
ממבוגרים יודעי דבר מצליחים לעשות את זה.
- תיכון בארה"ב: וואו, כמה אפשרויות! אפשר ללמוד היסטוריה של אמריקה
הלטינית! פוטושופ! עיצוב תכשיטים! דיבייט! אמנם בשנתי הראשונה את עיקר
זמני הפנוי ביליתי בלהכין שיעורי בית ולהתכונן למבחנים השונים, אבל מרגע
שהסתיים מחסום השפה, חזרה אליי היכולת לאלתר שיעורי בית תוך כדי חיים יותר
מעניינים.
- תיכון בישראל: אוקיי. אין פה מה להגיד. היו מבחנים, ברובם לא נכשלתי. בבגרויות לא נכשלתי, אז הכל בסדר.
- צבא בישראל: מה זאת הלמידה הקלוקלת הזאת? למה מזכירים את אפקט דופלר
אם בכל מקרה אף אחת לא מבינה מה הקשר של זה לחומר הנלמד? למה כל כמה
חודשים חוזרים על אותו חומר, "לריענון"?
- קורס פסיכומטרי: בריזה טוטלית. חוץ מהשבוע לפני המבחן עצמו עשיתי כל
שבוע 4-5 משמרות בבית קפה, התעניתי עם השיעורי בית מעט פחות מכולם, סרגתי
וקראתי ספרים במהלך השיעורים תוך כדי מעקב באוזן אחת על הנעשה בכיתה.
ועכשיו לפואנטה - הייאוש באקדמיה.
עם כל הרקע הזה קל להבין שזה ממש קשה לי עם סדרת הכשלונות במבחנים. המספרים האלה שרירותיים ולא משקפים נאמנה את ההבנה שלי.
אני מניחה שכמוני, כל מי שהגיע ללימודי מתמטיקה בתחילת השנה הגיע מתוך
סיבה מסוימת (בין אם היא עניין או מטרה אחרת) ואמר לעצמו "טוב, יהיה קשה,
אבל נחרוש את התחת ונעבור, עם קצת מזל אולי אפילו נצליח". השוק של שנה א'
אמנם הוריד מהעניין הזה רבים וטובים, אבל החלטתי לא להתייאש ולעשות את
הדבר הכי הגיוני - לנתח את הסיבות לרפרטואר הכשלונות המרשים שצברתי, להבין
מתוך זה מה הטעויות שלי ולהתחיל את המתקפה על המבחנים הבאים בצורה יותר
אופטימלית. זה לא משהו שעושים תוך מבחן או שניים, זה יותר כמו משהו שעושים
תוך סמסטר או שניים, אבל הייתי בטוחה שזהו - הבנתי מה צריך לעשות:
לעבור על כל החומר בצורה כוללנית כלשהי, לפתור המוני המונים של מבחנים
משנים קודמות, לא לחשוב שזה יעזור לשבת מהבוקר עד הערב בספרייה אלא להשקיע
את עצמי בפחות שעות מבחינה כמותית אך יותר שעות מהבחינה האיכותית, לא
לוותר על תרגילים שלא הצלחתי בפעם הראשונה, שנייה, שלישית, רביעית
וחמישית, בנוסף לטכניקות לפתח איזשהי אינטואיציה בריאה שתעזור לי לנווט
בכל תרגיל לעבר האי הבודד המסתורי שנקרא "מה לעזאזל רוצים ממני?!",
ולהשתדל לפתח כמה שיטות עבודה מסודרות.
הגעתי למבחן האחרון לאחר שהרגשתי שעשיתי את כל אלה בהצלחה, אולי חוץ
מהעניין האחרון של פיתוח מספק של שיטות עבודה מסודרות, אך לא הייתי
מודאגת. אין לי חרדת מבחנים, אפילו להפך - במבחנים יש לי איזשהו כוח-מוח
נוסף שלא קיים בזמנים אחרים, אז זה יחד עם תחושת הבסיס הטוב עליו אני
עומדת לקראת פתרון המבחן תרמו לתחושה הכללית שאת המבחן הזה אני אעבור, הרי
אין סיבה שלא.
אם נשתמש בביטוי מקובל במחוזותינו - LOL!!! ROFL!!!
הכישלון הזה צורם יותר מכל הכשלונות האחרים שהיו לי עד עכשיו במתמטיקה, כי
לא משנה עד כמה אני חושבת שאני יודעת, מסתבר שבמהלך החשיבה המסודרת ביותר
שהצלחתי לסגל לעצמי אני עדיין מפספסת כל מיני דברים. אמנם שיפרתי ב16
נקודות מהמועד הקודם, אבל חבל שזה עדיין לא מביא אותי לציון עובר.
הכשלוניות הטוטלית הזאת מדכאת ומייאשת, כל מי שמכיר את זה יודע שזה עובר,
שמתגברים, מסתדרים ומוצאים איזשהו פתרון. אני כרגע מרגישה חסרת פתרון.
נותר לי להתחיל ללמוד למבחן הבא ולהגיד לי לעצמי בראש כל הזמן "כן, אני
אפתור את התרגילים, אוכיח את ההוכחות מאפס, אבין כל פיפס, וזה אכן יעזור
לי לעבור את המבחן".
הדבר הנוראי הוא שגם כל ההבנה בעולם לא עוזרת לעבור המבחן. יש פה איזשהי
מיומנות אחרת שאני מפספסת וקשורה לעבודה מול המבחן עצמו, כי זה לא שיש לי
בעיות בהבנה וקליטה, הבעיה היא לא לפספס עובדות חשובות והרות גורל אם אכן
ברצוני לענות על השאלות ולקבל את מלוא הנקודות.
פתרון נוסף לבעיה היא פשוט לעבור למשהו אחר - למצוא לי תחום אחר שיחליף את
מקומה של המתמטיקה בתואר הדו-חוגי שלי, או לחפש מקום לימודים אחר שיותר
תומך בתלמידי המתמטיקה שלו במקום לזרוק אותם לאוקיינוס סוער ולהגיד להם
שכל מה שהם צריכים זה פשוט לשחות לחוף ותו לא.
קראתי קצת על תוכניות לימודים בחוגים אחרים, זה רק מגביר את הייאוש כי
למרות שאני יודעת שכל דבר שמתעמקים בו מספיק נהיה מעניין, זה לא התואר
שאני רוצה ללמוד. ניסיתי להשתכנע על דברים אחרים, אבל עדיין מה שמעניין
אותי להמשך זה המתמטיקה. אז למה לא לעבור למקום אחר? כי בבלשנות, החצי
השני של התואר, אני נרגשת לקראת הקורסים של שנה הבאה, הולך להיות מעניין
בטירוף ואני מחכה לזה בכיליון עיניים.
זה לא הסוף הטוב, וזה לא הסיומת עם התקווה, כי כרגע אין. אין סיומת, אין
תקווה, צריך לאסוף את החתיכות ולהדביק אותן עם דבק מספיק חזק שיחזיק אותן
לאורך זמן, כי בינתיים התירוצים נגמרים - זה כבר לא מבחן ראשון, סמסטר
ראשון, חומר שמעולם לא למדתי, משהו שלא ידעתי איך להתכונן אליו וכו',
עכשיו זה כבר אני ואיך אני מתמודדת עם המצבים האלה.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
