RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 7/2010
Choosing water over wine
אחרי האדרנלין של הטקסט הקודם יש נפילה כזאת, וכיוון שנגמרו המבחנים,
נגמרו הפעילויות, וגם לא קבעתי יותר מדי משמרות בעבודה, אני שוב מסתובבת
עם עצמי בעולם. הרגשתי גיבורה ממרחק - זה מאוד נחמד שבהינתן השראה
ומוטיבציה אני יכולה לכתוב את המניפסט שלי מהפוסט הקודם, לנסח דברים בצורה
יפה, ולהרגיש שסוף סוף הצלחתי לרשום משהו כמו שצריך (עד כמה שאני רוצה
מעצמי כרגע, זאת אומרת), אבל עדיין ביום-יום משהו עוצר אותי מדיונים
בנושאים כאלה. אני לא מצליחה לשטוח טיעונים בצורה הגיונית, או לגרום
לאנשים אחרים להבין את מה שאני מבינה על העולם הזה.
בגיליון העשור החגיגי של המגזין של אופרה, היו כל מיני כתבות מטופשות יותר
ומטופשות פחות, טיפים לכל מיני דברים. דבר אחד בלט לי שם ונשאר איתי -
נדמה לי שהכותרת היא Ten Things I've Learned, והכותבת מסבירה בשתי פסקאות
את זה שלא צריך לתת לטראומות להשתלט עלינו. כביכול טקסט פשוט, סתם קוריוז
במסגרת חומרי הקריאה שאני מעבירה דרכי. נתקלתי בזה הרבה אחרי שהתחלתי כל
מיני דברים אחרים שמטרתם הייתה להיפטר מהחרדות שמגבילות את תנועתי החופשית
בקוסמוס, אבל לא ראיתי בזה עיקרון בפני עצמו - אלא פשוט משהו שהכרחי לעשות
כדי לעשות מעצמי מישהי יותר בטוחה בעצמה.
אז יש דברים פשוטים - הפחד מנהיגה עבר לי די מהר מרגע שהבנתי שאין שום דבר
מיוחד, אלא רק ניהול של סיכונים וזוויות ראייה. גם שמתי לב שהרבה זמן לא היו
לי סיוטים שאני שוב בצבא, ועכשיו הצבא הוא מה שהוא - נושא שיחה ברירת מחדל
כאשר אין משהו אחר לדבר עליו, והוא ירד בחשיבותו לרמת התקופות הגרועות
האחרות בחיי - משהו שאפשר להסתכל אחורה ולא להתגעגע, וזהו. אני לא חוששת
יותר מכישלון (תכונה חשובה מאוד ע"מ לשרוד את התואר, ככל הנראה).
נשאר לי להתגבר על החשש מקונפליקטים, ולהפסיק להרגיש שתחושת חוסר היכולת
להתבטא בע"פ עוצרת אותי ממשהו. קל להגיד וקשה לעשות, כי מצאתי את פתחי
המילוט שלי בצורת מערכת טיעונים לוגיים עקומים שהפכו להרגלים - אם תוקפים
אותי מילולית אני לא עונה או מגנה על עצמי, כי האמת היא פשוט שם ולא צריך
להגן עליה, ואם אנשים חושבים שאני לא בסדר הם מוזמנים לקום וללכת, אני
מקבלת את זה. אגב, כנ"ל לגביי, אני גם יכולה לקום וללכת בלי להגיד יותר
מדי. אבל התכונה הזאת בלי תכונות התנהגותיות אחרות של רשע טהור למראית עין, לא מספיקה ע"מ
להכניס אותי לקטגוריית "בחורות כלבתיות".
קראתי את הכתבה ב7ימים על הילדה בת ה14 ששכבה עם מעל ל20 ילדים. האמת היא שלא הזדעזעתי, לא מהגיל הצעיר, ולא מעושר הניסיון המיני. קראתי וחשבתי על גיל ההתבגרות, על הפער המטורף בין מה שאנחנו חושבים לבין מה שאנחנו עושים, על הקושי הזה להיפטר מאנשים שגורמים לנו להרגיש רע, כי מה נעשה בלי האנשים האלו בחיינו? אין לי תשובה לזה, לקח לי זמן והרבה אימונים עד שהצלחתי ליצור לעצמי את ההתנהגות הזאת של לקום וללכת מאנשים שלא עושים לי טוב. בהתחלה זה יותר ההתנהגות החיצונית, בסוף גם מפתחים את שיקול הדעת. זה גם לא עוזר להגיד "תקשיבי, הם אפסים, עוד כמה שנים הם לא יעניינו לך את השחלה הימנית", כי זה לא באמת יעזור - כרגע היא שם, וכרגע הם שם, וכרגע זאת הצורה שדברים מתנהלים, וכרגע ההגדרה שלי לאפסים וההגדרה שלה ממש לא תואמות.
עוד החלטה שהבשילה כבר היא ההחלטה לעזוב את מקום העבודה, למרות כל מה שקיבלתי, כל מה שלמדתי, וכל האמת הנוספת שלמדתי על העולם - זהו, הגיע הזמן ללכת. ואז השאלה, מה הלאה? התייעצתי קצת, ושמעתי שיש שוק לתרגומים עברית-אנגלית, זה תחום פרילאנס שכזה, אז עם הנוחות הלו"זית, זה מצריך שינוי גדול בהרגלי עבודה.
שינוי זה טוב, שינוי זה בדיוק מה שצריך עכשיו.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
