RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 6/2010
תזוזה נכונה
כשאני ממש נכנסת לתוך עלילה של ספר, אז אני לפעמים בפתאומיות נעצרת, כי יש
נקודות מדויקות בהן אני יכולה לעזוב את הספר, ובשאר הזמן לא. ואז יש משהו
שדומה להתעוררות פתאומית כשעדיין מרגישים את השיתוק שינה לתוך הדקה
הראשונה של עירנות.
אז זה לא בדיוק - זה רק בכתפיים, ואיזשהו חוסר יציבות כזה והליכה קצת
אלכסונית, הייתי אומרת כמו בעת שכרות, אבל בפעמיים שהייתי שיכורה זה היה
כ"כ אחרת שאין איך להשוות.
זה אולי קשור לזה שאני שוכבת על הגב מספר שעות ומחזיקה את הספר באוויר,
ושוכחת לשתות מים, מה שבוודאי מוריד לחץ דם ויוצר אח"כ את תחושת חוסר
היציבות, אבל יש לי הרגשה אחרת, תחושה שעשיתי משהו לא נכון כי עזבתי את
הספר, את המציאות הזאת, בגלל הצרכים הטיפשיים שלי, ומצד שני אני חייבת
לעשות את זה, כי לצלול עמוק מדי לתוך ספרים להרבה מדי זמן מעוות את תחושת
המציאות שלי. זאת הסיבה שבכיתה י' החלטתי לא לקרוא יותר סיפורת, ואז פניתי
לספרות אחרת - זה היה הזמן שהתחלתי לקרוא כל מיני ספרי עיון - קצת מכל
נושא, אני זוכרת שניסיתי לקרוא את "הנסיך" של ניקולו מקייאבלי בתרגום ישן
לאנגלית, זה ספר קטן שלא הצלחתי לצלוח בגלל האנגלית הישנה מדי בשבילי. גם
התחלתי לחפש עוד ספרים של ריצ'רד פיינמן, והתחלתי את העניין שלי בספרות
פמיניסטית עם ספר על המיתוס של לילית שלא הכרתי עד אז (אשתו הראשונה של
אדם, לפני חווה), וספר על צייד המכשפות בסיילם.וכל מיני ספרים אחרים
שמצאתי בספרייה העירונית של אבנסטון.
היוצא דופן מהתקופה הזאת, היה בספרייה של ביה"ס. כל יום בשעה הראשונה היה
לי study hall, שזה בדיוק כמו שמכירים מהסרטים - יש מורה ממורמרת שתפקידה
לעשות עלינו בייביסיטר, שנעשה שיעורי בית ונהיה בשקט מוחלט באולם ענקי.
באיזשהו שלב הבנתי שאני יכולה להבריז ללא תוצאות ממשיות, ואת כל הסמסטר
השני של כיתה י', במקום ללכת לstudy hall בבוקר הלכתי לספרייה, כי כל עוד
נכנסתי לפני הצילצול לא היה צריך להציג תעודת תלמיד.
בהתחלה הייתי קצת במחשבים, חיפשתי ספרים, חיפשתי ביוגרפיות מעניינות, ואז,
אני לא זוכרת איך מצאתי את זה, אבל איכשהו הגעתי לקומה השנייה של הספרייה,
מעין קומת balcony כזאת, אז ראיתי את כולם, אבל אף אחד לא מסתכל למעלה אז
הייתי שם לבד רוב הזמן. מצאתי מדף שהנושא שלו כנראה היה סיפורי עם
ומיתולוגיות של עמים שאף אחד לא מתעניין בהם - שזה בערך כולם חוץ
מהמיתולוגיה היוונית. היה שם ספר של סיפורי עם ארמניים שאהבתי לקרוא, סתם
הייתי לוקחת ספר ופותחת בעמוד אקראי ומתחילה לקרוא.
אני לא זוכרת מתי היה לי זמן לעשות שיעורי בית, כי עד כיתה י' כבר התגברתי
על קשיי השפה ולגמרי חייתי ולמדתי באנגלית אמריקאית, ולא עשיתי יותר את
שיעורי הבית שלי בבית בערב. וכיוון שלא הייתי בstudy hall, אני מתארת
לעצמי שעשיתי אותם או בהפסקות, או בhomebase, או שבאמת התייעלתי והבנתי
כמה מעט צריך להשקיע בשיעורי בית.
לא התכוונתי להיזכר בכל זה.
חשבתי שאם אחזור לקרוא ספרים אז אוכל להתאושש קצת מהשבוע הנוראי שהיה לי,
3 מבחנים, ואיזשהו בדיחה-עצבנית-ולא-מצחיקה שיש לי על עצמי שבטח נכשלתי
בכולם. אבל הספר שהתחלתי לקרוא, stone butch blues, הוא יותר דרמטי כרגע
מכל החיים שלי, וטעיתי בכך שנשאבתי פנימה, יש לי ספרים קצת פחות הרסניים
על המדף מחכים לקריאה.
העניין הוא שבצבא חזרתי לקרוא ספרים עם סיפורים, בטירונות קראתי את
memoirs of a geisha, וגם אחרי הפסקה בת 3 שנים נשאבתי שוב מהר מאוד לתוך
הסיפור. אז זה קשה לקרוא הרבה ספרים כאלה, וקשה לי לראות הרבה סדרות, אני
מרגישה יותר מדי חלק מזה. חלק קטן בתוכי מת ביום שהבנתי שורוניקה מארס לא
ממשיכה לעונה רביעית. אהבתי אותה כי היא הייתה בחורה אינטיליגנטית
ועצמאית, אבל הדמות הייתה בנויה מקונפליקטים, כמו כל בנאדם - ויכולתי
לראות את כל הקונפליקטים, אם כי היו קטעים שהיא הייתה קצת מוסרית מדי
לטעמי בלי הסבר הגיוני.
וכמו עם ורוניקה מארס, כל פעם שמסתיים לי ספר, יש חלק בי שמתאבל על אובדן.
הדמות הראשית בספר הנוכחי, היא מזכירה לי את התחושה שמלים מכשילות אותי, ושאני לא יודעת איך להגיד במלים את מה שמתרחש בתוך הראש.
מה זה להתמודד? אני לא יודעת, אני פשוט עושה את מה שנראה לי הכי הגיוני מתוך האופציות. מה מגדיר התמודדות עם משבר?
אני מנסה להגיד את הדברים שאני מתביישת בהם. אם שואלים אותי כמה פעמים אני
בוכה, אני אומרת שאני לא יודעת, אני לא זוכרת, אני לא כ"כ עושה את זה. אבל
האמת היא שזה כן קורה וכל פעם אני כ"כ נבוכה מעצמי שאני מדחיקה את זה.
בחודשים האחרונים (אני משתמשת בביטוי הזה כי אני לא יודעת מתי זה התחיל
בכלל) זה יוצא באופן לא-רצוני, באמצע כל מיני אירועי יומיום נורמטיביים
אני פתאום מרגישה את המחנק בגרון, ואם זה יוצא, אני לא מבינה בכלל מה היה
הטריגר לזה. זה גורם לי לחשוב שבכי הוא פשוט תגובה פיזיולוגית, משהו על
סקאלת הרפלקסים הטבעיים, וזה שאני אומרת "אה, זה בטח כי מעציב אותי ש..."
זה סתם חיפוש תירוצים. אפשר להדביק לזה תירוצים, אבל זה לא עוזר אם זה לא
הטריגר, וזה after thought.
אני לא מדוכאת או מיואשת. זה נכון שאני מתוסכלת ומרגישה איזשהו כיבוי של
חלק כלשהו של המוח שאחראי על שמחת החיים שלי (ובייחוד החלק שאחראי על היצר
המיני נרדם לגמרי), אבל זה לדעתי תוצר לוואי של תקופת המבחנים. אני עדיין
צוחקת בקול רם ומרגישה את האושר מדברים כמו עוגת שוקולד או מיץ שקדים.
דברים גם נהיים יותר דרמטיים בגלל המחזור, שכנראה בגלל הלחץ של השבוע
האחרון, למרות שהוא היה אמור להגיע, הוא התעכב קצת במכס, ואז במקום יומיים
של רגשנות ואז תחילת המחזור קיבלתי בערך שבוע של רגשנות (בזמן שלא הייתי
שקועה בפתרון מבחנים ישנים) ואז מחזור.
חרגתי ממנהג חוסר פירוט מעשיי ביומיום (החלטתי שאני מפסיקה לאיית את זה
בתור יום-יום, כי אני תופסת את זה בתור מילה אחת ולא שתיים), אבל זה הכל
קשור אחד לשני, עכשיו רק נותר להבין איך.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
