Saving the world, one cookie at a time.
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 6/2010
השקט שאחרי הסערה
עכשיו שקצת שכך כל האוויר החם סביב עניין המשט אני יכולה לכתוב שוב.
כשהאגרסיות היו בשיאן לא יכולתי, כי לא באמת הצלחתי להגיע להחלטה, כי כמו
כל מיני סוגיות אחרות של החברה הישראלית - אין לי באמת מספיק מידע קונקרטי
ודו-צדדי כדי להחליט החלטה מושכלת, ולכן החלטתי לא להחליט.
ואז עניין המשט - למעשה קצת כעסתי על שני צדדי המתרס - איך הם מצליחים
להחליט בכזאת מהירות? התחבטתי בזה, שאלתי כמה אנשים, ועדיין הכל נשמע לי
כמו סוגשל שערוריית צהובון כזאת, כך שאף אחד לא באמת יודע את האמת - כל
אחד מסתמך על מה שהוא ראה ושמע וקרא, והאמת היא ששערוריות צהובונים לא ממש
מעניינות אותי. אחרי כמה ימים שהסתובבתי עם זה התחלתי להרגיש שוב את
השלווה המוכרת שמתרחשת כשאני מחליטה שהכי הגיוני זה לא להחליט, הכניסי כאן
טיעונים על ראש פתוח ושוויון הזדמנויות.
אולי זה נשמע כמו קבירת הראש בחול. אז אפשר להעמיד פנים שזה לא נכון
שכולנו עושים את זה על בסיס יומיומי על כמעט כל דבר, ואז כמובן שאני אדישה
ולא אכפתית בניגוד לאנשים אחרים, ישראלים אמיתיים שמעורבים במה שנעשה בכל
רגע נתון (בתנאי שמתרחש משהו שקל להתעצבן עליו - כי את מי זה מעניין
זכויות נכים או סטודנטים או [הכניסו אוכלוסייה מקופחת כאן]? שהם ידאגו
לעצמם!)
אולי הסיבה שאני מתחמקת מדיונים פוליטיים היא שזה מוציא את כל מה שמכוער
בחברה האנושית: הדיבור בלהט על נושאים שלא באמת נבדקו עד הסוף, האגרסיות
שקל לעורר בעזרת קומץ לאומנות ומכה (זה קצת כמו כלב שמשסים לכיוון לא ברור
- הוא נובח ומגרגר באגרסיות, אבל הוא לא יודע לאן), והכי מטריד אותי ברמה
האישית - הצורה בה נושא כללי נלקח בצורה כ"כ אישית. ברור שזה אופציית
built-in כזאת, כי מחנכים אותנו שהמדינה היא שלנו, והיא המקום הבטוח היחיד
עלי אדמות ליהודים, וכו' וכו', ונעשה לנו עוול\אנחנו עושים עוול (בחרו
אחד), ובכל זאת - הזעם שלי כואב לי מדי בכתפיים בשביל לעורר אותו על
דברים שלא קשורים באופן ישיר לבטחון הפרטי שלי. זה אולי נשמע פייסני
ומתרפס, אבל זעם הוא מצב גופני ששואב הרבה אנרגיות, כואב במקומות משונים
בגוף, ובינתיים השאיר עליי מספיק צלקות פיזיות-יותר ופיזיות-פחות, וזה לא
משהו שאני רוצה לחוות שוב.
לפני שהיה כל זה, רציתי בכלל לכתוב על זה שיש איזשהו שיפור בעולם שלי
לטובה לאחרונה. עשיתי כל מיני שינויים מינוריים, החלטתי למשל להפסיק לפחד
וללכת לשיעורי נהיגה ודווקא הולך מצוין, אני במצב שיש לי מספיק בגדים שכיף
לי ממש ללכת איתם ושוב יש לי את התחושה שהכל אפשרי ושאני יכולה להיות מי
שאני רוצה.
יש איזה תחושה שמלווה אותי כל החיים - איזשהו חוסר שייכות בסיסי כזה,
כאילו אני החתיכת פאזל שהיא בגודל המתאים ובצורה המתאימה, אבל משהו
בזוויות של הcurves אף פעם לא מסתדר, כך שזה אף פעם לא באמת מתאים בדיוק
לתוך שום פאזל. או לפחות שום פאזל שנתקלתי בו.
גם בחברת הילדים בביה"ס היסודי, גם בבי"ס הפתוח, כמובן שבחטיבה ובתיכון,
אבל גם בקרב החברים המטאליסטים שהיו לי, ושאר החברים האלטרנטיביים. כל פעם
שיש קבוצה - איכשהו, יש לי לכל היותר רגל אחת בתוך המעגל.
מזל שכבר אין קבוצות מגובשות בחיים אחרי גיל 20.
| |
| כינוי:
דניאל קינמון
בת: 38
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
