כולם נופלים קורבן לקורמניזציה

14.3.07

התעוררנו כל-כך מוקדם ונסענו לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק..

זה די מדהים לראות את הבית הזה,שלא מפסיקים לדבר עליו ועל קורצ'אק עצמו.. שאולי לא הציל אותם פיזית,אבל נפשית הוא הציל אותם..ועוד הרבה אחרים.. למרות שרוב השכבה נרדמה באמצע ההסבר מעייפות.אחר כך נסענו לבית קברות פשוט סרט אימה!!!!!!! מקום מפחיד אתה הולך בין קבר לקבר בין עצים ושבילים מפחידים.. אם היו שמים אותי שמה לבד בלילה בדוק הייתי משתינה... ואז הלכנו לקבר של מישהו והדלקנו נר ואמרנו קדיש... סיימנו עם בית הקברות ונסענו שלוש שעות לטרבלינקה שבעצם כל הגטו שמה בנוי מחדש.. ככה שצריך די הרבה דמיון,ואז היה טקס ולבשנו כולנו את חולצות המשלחת הלבנות...

אני לא ממש זוכרת משו מהטקס חוץ מזה שמעינש קראה קטע של סבא שלה אם אני לא טועה והתחילה לבכות... וכולם בכו יחד איתה.. ואני רק עמדתי שמה עם חיוך דבילי כזה חסר משמעות,נכון אני יודעת שזה נשמע חסר לב... אבל לא תפסתי עוד איפה אני.. ולמה אני מקשיבה בעצם... ואני די בטוחה שאם היא היתה קוראת את זה בסוף המסע אני הייתי הראשונה שמתחילה לבכות.. בנוסף שערן אמר שאין לי לב והתחלתי קצת להאמין לו..

15.3.07

אחרי שהלכנו לישון ב2 וחצי התעוררנו ב6 וזה היה סיווווווווווווט!!!
הלכנו לכיכר השילוחין ומשם נסענו במשך שעתיים למאידנק.

במהלך הנסיעה עשינו הרבה צחוקים ורעש ואביבה(המלכה!) אשת העדות שלנו באה אחורה למושבים ואמרה שהיא רוצה לספר לנו סיפור.. ומצאנו את כולנו יושבים בשקט כמו ילדים בגן..

היא התחילה לספר על חברה טובה שהייתה לה וכמה קשה היה להן ועוד ועוד.. שלושה ימים גדושים במסע ואני רק מחייכת שלושה ימים ושומדבר לא מזיז לי.. ואז אישה מבוגרת כל כך מספרת סיפור קטן בלי  להרגיש את הקור של בחוץ,בלי לראות גטו מסביב ככה באמצע האוטובוס ואני מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה... אני בוכה והיא בוכה ואז אלינא בוכה ושוח בוכה.. וכולם בוכים באמצע האוטובוס !!!!!!! הגענו למאידנק...ואני רוצה להגיד בלב שלם שזה אחד המקומות היותר קשים שהייתי בהם.

נכנסנו וראינו את השטח העצום..עברנו בונקר בונקר... היה קר.. ממש קר ושום שכבת בגדים לא עזרה..

היו לי צמרמורות מטורפות ולא,לא מקור.. רק המראה שאתה רואה שמה.. אי אפשר באמת להפנים.. היה בונקר עם שלושה תורים ענקקקקקיםםםםםםםםם מלאים בנעליים מלאאאאאים עד אפס מקום... זה היה מזעזע.. ביקשו שניגע בנעליים כדי להרגיש.. אני הרגשתי לפחות... לחשוב כמה אנשים נעלו אותם.. אנשים שמתו ביסורים.. פשוט אנשים..

כולם בכו כמו מטורפים... היה קר וקשה..כבר התחיל החושך..היינו עייפים,הרוב לפחות..

הגענו לכיפת האפר שמה היה האפר של כל אותם האנשים שנשרפו ומתו.. זה יותר הזוי ממציאותי...

חלק אמרו שזה אפילו חולני.. עשינו שמה טקס(הקבוצה שלי) והיה נחמד.. חזרנו למלון חדש עם חדרים קטנטנים קטנטנים שכולם התלוננו עליהם.. ואני ואלינא באות להכנס לחדררר ומה אנחנו מוצאאאאאאאאות!

סויטטטטטטטטטטטטה ענקקקקקקקקקית!!!!!!!!!!!! ומה שמצחיק זה שגם שוח ונטי קיבלו כזאת... כמה נחמדד..!! :):)

16.3.07

היינו במחנה פלאשוב ואביבה נתנה עדות נסענו לכיכר השילוחין ומשם לשוק קרקוב...

אני ואלינא קנינו מלאאאאא שטויות ( לא במלא כמו בשוק שני אבל עדין) ונסיכולי קנה לי מתנה..

אני וציצי הסתובבנו לנו בפנאן באות לצאת משביל שנמצא בשוק ופתאאאאאאאאאום אנחנו רואות שני אנשים מתגלגלים על הריצפה ורבים מכות ואחד לוקח לשני את התיק.. עמדנו בשוק וממלמלות מלח מיים מלח מיים... אני חושבת שהם נרגעו והגנב ביקש ממנו כסף בתמורה לתיק.. למרות שזה לא בטוח כי לך תבין פולנית... הגענו בערב למלון והגענו פעם ראשונה בשעה נורמלית בשבע ככה.. הלכנו להתקלח ולהתלבש בלבן כי זה בעצם יום שישי..כולנו ישבנו ביחדדד ולא הפסיקו לשיר שירים כמו מטורפייים על ארץ ישראל... חחח .. וכמובן עשינו קידוש.. היה מדהים! אחרי זה אני וציצי נכנסנו למיטה כי כבר היינו גמורות...

17.3.07

נסיעה של שלוש שעות(מדינה כזאאאאאאאאאאאת גדולה) לזקופנה..

היה קררררררררררר וראינו שלג בדרך.. פעם ראשונה מהיום שהגענו לשמה...

אני ואלינא החלפנו זלוטים ועשינו מסע קניות כל כך מטורררףףףףףףףףף שזה היה מדהיייייים

אבל כל פעם יעל המדריכה הזכירה שאנחנו בפולין ושלא בשביל זה באנו.. הורסת רגעי אושר שכמוהה!
בחזור היה ארוחת ערב עם רקדנים פולניים ואני ואלינא הראנו את יכולות הבלט הדמיוניים שלנו... פעם ראשונה שגם החולצה הטרמית עבדה בכלל וניהיה לנו חם.. אבל היה כל כך מדההההההההההים
הם אנשים מגניבים כאלה רוקדי פולקה..

18.3.07

להתארגן מוקדם נהיה כבר דבר רגיל.. נסענו לאושוויץ אחד ישר על הבוקר.

אני פשוט לא יודעתתת איך לתאר את היום הנורא הזה..

הלכנו למשרפות ולא התרגשתי ולא הפנמתי...יצאנו מהמשרפות ורק הקבוצה שלנו עשינו קדיש..

רק שהפעם אבא של קרן ברוור ורועי טוקייר קראו ביחד את הקדיש,ואז נשברתי... לראות ילד מהשכבה שלך קורא קדיש זה אחד הדברים הכי קשים שקיימים... הם קראו והיה שיר עצוב ברקע ששמו... בדרך כלל שאני בוכה אני לא סובלת שנוגעים בי... אבל הפעם אורן חיבקה אותי כל כך חזק שלא רציתי שתעזוב!!
כולנו בכינו... אפילו הבנים... זה נחמד לראות שגם להם יש רגשות...משמה התחלנו להסתובב בין החדשים.. חדר מלא כלי מטבח,חדר מלא מזוודות..חדר מלא משקפיים..אבל החדר עם השערות..עם הצמות... השיער שלא נגמר... לא ידעתי איפה לאכול את זה..!!! כאילו מה אני רואה את כל השיער הזה ומה אני עושה?!בוכה?!?! זה מה שאני יכולה לעשות בשביל אלפי האנשים שהורידו להם את השיער?! לבכות בשמם!? לבכות זה לא מספיק..אבל מה כבר אפשר לעשות!!! איך נוקמים על יותר משישה מליון...

איך אומרים יהיה בסדר שבעצם אף פעם לא היה ולא יהיה..!? איך זה ששושי בוכה ואני לא מסוגלת להגיד לה תיהיי חזקה.. או מילות עידוד כי מה אפשר להגיד על נסיון רצח ענקי כל כך ואלה שלא נרצחו עם טראומות נוראיות כל כך!! מה אפשר להגיד.. מה אפשר בעצם.. לעשות...

משמה נסענו לאושויץ 2 -בירקנאו קר גשם ולא היה מדהים כמו שציפינו.. חשבנו ששמה יהיה הרבה יותר קשה ועשו לנו טיולון מזורז,אבל אז עשינו את הטקס.. בגשם-שלג שירד עלינו.. לייד האבנים האמיות וההרס הנורא.. שאף אחד לא שיחזר ולא בנה מחדש... שמזל ניסתה להדליק את המגן דוד עם השישה נרות נשמה והצילחה להדליק רק נר אחד.. והנר הזה דלק במשך חצי שעה שלמה עד סוף הטקס ולא נכבה.. וירד גשם מבול! זה עשה לי משו בלב.. לי ולכל מי שראה את זה לפחות... הטקס היה מדהים ועצוב... וכולם בכו.. זה רגעים שאתה מפנים עם המציאות,שזה באמת קרה ואתה נמצא על אדמה שאפילו לשבת עליה אתה לא יכול מהמחשבה שאלפי אנשים מתו פה...

הלכנו הצידה אחרי הטקס ועשינו מעגל ענק... של כל חברי המשלחת וההורים והמורים וכולם...

וכולם התחילו לקרוא את שמות המשפחה שלהם שניספו,אני כמובן ילדה בכיינית שכמוני לא הייתי מסוגלת ונתתי למאיר לקרוא בשמי.. קשה מידי.. כל מי שקרא את השמות בכה בנים,בנות,הורים,מורים, מדריכים.. כולם... להגיד עליהם קדיש.. על כולם..הקדיש הזה.. כל יום ... על אלפים... בכל מקום!

בערב הלכנו למסעדה,והתקשרנו להילה ושרנו לה שירי יומולדדדדדת בצורה זריזה ... 11 שקל לדקה זה די הרבה שמחשבים חמש דקות..חחח..

19.3.07

לא כתבתי ביומן אז אני לא זוכרת הרבה.. נסענו לקבר של ילדים ואמרנו קדיש... ניהיה ממש קר.. ועצוב... אבל פחות עצוב מאתמול...כל המורים קראו את רשימת הילדים והם התחילו לבכות... פשוט קשה..

לילה אחרון בפולין..

20.3.07

יומולדת לנופרי... חזרנו למלון הקודם היינו ערים עד איזה 3 וחצי בבוקר... פשוט עייפות סידרנו את כל המזוודות ... איכשהו קרה מצב שכולם הסתכלו בחלון בבוקר... אף בוקר לא הסתכלתי בחלון חוץ מהבוקר הזה... ירד פתיתי שלג..!!! פעם ראשונה בחיים שאני רואה שלג יורדדדדדדד!!!!!! ירדנו לבושים הכי חם שאפשרררררר.......... כל הדרך היה שלגג רק שלגגגג לבן לבן הכל לבןןן שלגגג שלגגג ... פשוט יפה... אבל לא יפה כמו הארץ. נסענו ללודז' 'טוביץ והיינו על מסילות הרכבת שמשמה לוקחים משרפות... אחת הקבוצות עשתה טקס ושרה את השיר "אמא" ואני רק חשבתי כמה אני כבר רוצה לחזור הביתה לאמא ואבא.. אני תמיד נוסעת מהם להרבה זמן ואף פעם לא מתגעגעת... אבל הטיול הזה היה שונה.. כמה שהיה נחמד עם חברים והיה מדהים וטיול מדהים! אין כמו הבית.. המשפחה....

עלינו למטוס והגענו ב2 בלילה לארץ... ובחמש בבוקר הביתה.....

אביבה ענתה לי על השאלה של איך נוקמים על יותר משישה מליון...

המטרה של האנטישמיים הייתה למחוק את הגזע היהודי מהעולם ועם כל כמות האנשים שהם הרגו אנחנו עדין פה... מולידים ילדים יהודים...גרים בארץ ישראל,עם המנון,סמל,צבא,ממשלה...

עם חופש להחליט... לחיות...

המסע לפולין שינה לי איפושהו את החשיבה.. אני חושבת לשכול חברי המשלחת...

היה טיול מדהים ואני אוהבת כל אחד ממכם!!!! כולל המורים(גלית המדהימה) וההורים שתמכו באנו בלי סוף והאכילו אותנו בשטויות..חח.. תודה על כל רגע...  :)

                                                            לזכרם...   פולין 2007