שרית חדד

מילים: יוסי גיספן

 לחן: שמואל אלבז

היה לנו היום את השיר הזה בטקס של יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

פעם ראשונה באמת התחלתי לבכות בטקס בבצפר ולא סתם היו לי דמעות בעיניים.

אני כל כך מתחברת לשיר הזה באופן כללי, בעיקר בתקופה האחרונה,

אבל בהשווה ל6 מיליון שניספו, נשרפו, נהרגו, נקברו חיים, אני פשוט לא מבינה כלום.

 בשביל זה אני, וכולנו פה, כדי לא לתת לזוועה הזאת לקרות שוב, לראות מה זה לחיות באמת.

מה שהכי עצוב בכל העניין, זה שלמרות שיש את "יום הזיכרון",

לא אומר שאנחנו צריכים לזכור תמיד את מה שהיה שם, את האנשים שעברו, שרדו, ולא שרדו, את ההשמדה זאת?!

וגם אם אנחנו עומדים בזמן הצפירה, לא באמת אומר שכל זה באמת נוגע לליבנינו.

כי באמת, אם נשאל את עצמנו מה אנחנו מרגישים לגבי זה,

לא בטוח שנישמע את התשובה שבאמת רצינו לשמוע.

כי עד כמה שיש המווון אנשים דרמטים שמבחוץ מראים ליום הזה כזאת חשיבות,

עדיין, הכל אצל חלק דיי גדול מהם, כזה תיאורתי וסתם בשביל להראות ש"הינה חשוב לי", כי ככה זה כביכול אמור להיות.

למה? כי עובדה.. לא כולם קשורים לזה, לא כולם מבינים, לא מסוגלים לתאר לעצמם עד כמה זה היה חתיכת חרא,

כי אנחנו לא חיינו אז, סיפורים, הסברים וכו' לא יעזרו לכולם.

וזה פשוט עצוב.

אני יודעת שביומיום אני כל כך לא מעריכה את החיים האלה, את זה שיש לי הכל, ובכלל אני לא מעריכה כלום,

ולוקחת הכל כמובן מאליו,

אבל ברגעים מסויימים שהכל מכה בי, אני רואה כמה אני כן מעריכה ואני שמחה שיש לי את כל זה,

ומה שאין, כניראה לא צריך להיות לי,

ומי שפוגע בי, כניראה לא שווה הערכה.

לזכור ולא לשכוח!