אני באמת, בנימה אופטימית לא מסוגלת יותר להחזיק
מעמד. אני מנסה והרגליים קורסות, מפרקי הידיים יוצאים ממקומם, חוליות הגב יוצאות
אחר אחרי השנייה, הראש מתנתק, העיניים והלסת באותו הזמן גם כן. ואכן, קישורי
הריפוי שלי לא אקטואליות כאן. הפעם האחרונה שניסיתי להציל משהו בניתוח גרם למוות.
להזכר – מכנסיים שחורים ואהובים.
אבל אני סה"כ
"נערה מתבגרת שעוד לא הגיע לגיל 20", וכבר מתלוננת על החיים והכל מנקודת
מבט אישית ואנוכית. וכל אחד בגיל זה עושה כך. ביפנים? כל פעם שמרגיש לנו רע ואנחנו
ניכנסים לדמות ה"אימו" ואנחנו מיתכוונים לחתוך את עצמונו, או, לקחת
דובון גומי ולימתוח אותו לחבל תלייה. אנחנו רואים זאת מנקודה אגואיסטית. אנחנו לא
רואים אנשים אחרים ששווה ליזחול על הרצפה כדי לאסוף את העצמות והאיברים שנשרו
כשקרסנו. אבל אף פעם אל תעשו לבד, תעשו את זה עם אדם אחד לפחות שגורם ליצחוק.
"Well
I know what I’ve been told
U gotta work to feed the soul
But I can’t do this all on my own
No I know
I’m no superman"
כי אתם לא סופרמן.
ולא ספיידרמן.
ולא באטמן עם בטן מוצקה וחבילה נאותה.
ולא אטומן.
ולא ספידבול.
ולא איש הדקה.
ולא בתולת הים הקטנה.
ולא איש הים או נער הקסם מיתחת למים, בארץ הקסומה
שמה היא בקיניבוטום.
ולא ברק שחור (גיבור פריק ושחור).
ולא אלקטרה הכוסית והשווה.
ולא איש הברזל.
ולא אשת החתול עם התחת המוצק.
ולא איש הגיהנום.
ולא איש המרק.
ולא איש היוגורט.
ולא איש הנקמה המתוקה.
ולא אלו לא גיבורים שהרגע המצתי.
פשוט אתם לא סופרמן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
