Where is my holly macaroni
find my holly macaroni and i'm yours |
| 5/2007
ג'ק המרטש הגרסה שלי
הבטחתי לכם סיפור על ההשראה על רוצח סידרתי כך שהנה הוא...
אם תשאלו כל רוצח סידרתי שנשלח למוסד, או לרוב לעונש מוות את השאלה למה עשית את זה, למה רצחת אותם? הוא אמור להסתכל עלייך בעיניים מוגדלות עישונים ולהגיד: אני לא יודע... אני פשוט לא יודע. חבל, כי אני לא זכיתי להגיד את אותן מילים קדושות – אני לא יודע.
התחושה.. התחושה של הטלת אימה על לונדון והאזור מסביב, גרמו לי לבוז גדול. מי אני בסה"כ? אני גבר בשנות העשרים לחיי שיש לו חיבה ויחס לנשים, קצת יותר מיוחד משאר האחרים. היה זה די מגוכח בישבילי להיות בן אלו שעומדים בתור ליקראת עיתוני החדשות, שנער חסר בית מחלק. הרי בישביל מה אני צריך ליקרוא על רצח שאני ביצעתי? הרי בזכרוני חרוטים כל התמונות, הצרחות והעיניים הגדולות המוטלות אימה. אבל בכל מיקרה, יזיק זה לא יזיק.
לא הייתה לי ילדות רגילה, למרות שאני ידעתי קרוא וכתוב וידעתי מתמטיקה וספרות. אבל הורים לא היו לי, וברגע שהם הנרגו או נרצחו במילים אחרות נעלמו, ניזרקתי לרחוב. ושם הכל התחיל בגהנום, כאשר זונות התעללו בי וחברי השתמשו בכל מיני סמים חדשים שנכנסו לשוק השחור. שם בגהינום, השתבשה דעתי עליי. שם בגהינום, היה הרצח שהתחיל את הכל.
יום שלישי ה-3 באפריל 1888, רחוב אוסבורן וייטצ'אפ, היה זה הרגע שבו פרוצה התהלכה בשביל. היא הייתה נאה מאוד, בהירת שיער וכחולת עיניים הייתה. היא חייכה אליי ואיני מצטער על הרגע שבו עקרתי את עינייה, ואחזתי בהם במו ידיי. האם אני אשם, בחיבה המיוחדת שלי לנשים? כמובן שלא. וכך זה המשיך, נרצחת אחרי נרצחת באותה צורה. שיסוף הגרון והבטן והוצאה של איבר אחד למזכרת.
התחלתי להתגרות במשטרת לונדון, בעזרת שליחת מכתבים בשיא הטלת האימה. כתבתי לאדון שחקר את החקירה את המכתב הבא.
מן הגהינום
מר לאסק,
אדוני
אני שולח לך חצי מהכליה שהוצאתי מאישה אחת ושימרתי אותה בשבילך. את החתיכה האחרת טיגנתי ואכלתי זה היה מאוד נחמד. אני יכול לשלוח לך את הסכין המדמם שהוציא אותה אם רק תחכה עוד קצת זמן.
נחתם
תפוס אותי כשתוכל אדון לאסק
לא החזירו הם תשובה ודי נעלבתי אבל שייקח אותם השד. לא ייקבל הוא את הסכין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
