אבא של מנשה

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אז מוטב שאתחיל לכתוב עכשיו את כל מה שקרה עד היום בהריון הזה, אחרת לעולם לא יתועדו החויות של השבועות האחרונים.

אמא של מנשה אומרת שמחר חוגגים יום הולדת 13 שבועות. החשבון שלי יותר פשוט. אני סופר את ימי מנשה מתחילת שנת 2004.  זה תואם פחות או יותר את מניין השבועות, וגם את תאריך הלידה המיועד - תשעה חודשים אחרי תחילת השנה - באחד באוקטובר 2004.

על קיומו של מנשה שמעתי לראשונה ב-5 בפברואר. הייתי בעבודה, בעיצומה של ישיבת עובדים רבעונית. במהלך הישיבה ראיתי שאמא של מנשה מתקשרת אלי לסלולרי שוב ושוב, אבל לא יכולתי לענות. מיד בסוף הישיבה התקשרתי אליה. היא שאלה אם אני יושב. נתקפתי דאגה. היא אמרה שהיא חושבת שאנחנו בהריון. באמת?!  בדיקת ההריון הביתית אומרת שכן. לא יכולתי להביע את אושרי בקול רם. חבריי לעבודה היו מסביבי.  בימים שלפני כן שמתי לב שהיא לא אמרה שקיבלה את המחזור החודשי, אבל פחדתי לשאול. קיויתי שהאיחור אינו מקרי.

כשחזרתי הביתה הלכנו לסופרפארם וקנינו עוד שתי ערכות בדיקה ביתית, רק כדי להיות בטוחים. הבדיקה השנייה נתנה שוב תוצאה חיובית. לא היה טעם לעשות בדיקה שלישית. אפילו בחשבון של "שתיים מתוך שלוש" כבר "ניצחנו". אנחנו בהריון.

יצאנו לחגוג במסעדת איל פסטיו שבאבן גבירול, ליד הבית. המון פעמים רצינו לאכול במסעדה הזאת, אבל היא כמעט תמיד סגורה. לרגל האירוע החגיגי - הפעם תפסנו את המסעדה פתוחה. אכלנו פסטה מצוינת, המלצר היה מאוד ידידותי. הוא קלט שאנחנו חוגגים משהו. לא התאפקתי ועניתי לו שלא בדיוק. אנחנו מקוים שנחגוג בעוד תשעה חודשים בערך. טלי ניתרה בכיסא, מה פתאום אני מספר, ועוד למישהו זר. הוא לא אימא שלך, עניתי לה. אז מה אם הוא יודע.

חמישה ימים אחר כך היינו אצל הגניקולוג, פרופ' גולן. אצלו קיבלנו את האישור לכך שאכן יש הריון. באולטרה-סאונד ראו בבירור שק הריון. הגניקולוג טען שיש גם עובר אי-שם בתוך השחור-לבן המטושטש הזה. האמנתי לו.

מהגניקולוג הלכנו לבית של דודה של מנשה, שרצתה שנראה את אפשרויות העיצוב של ההזמנות לחתונתה. הרגשתי מאוד מוזר לעמוד שם, מלא אושר על כך שאנחנו בהריון, ולא לספר אף מילה. באותה עת ממש תכננתי שנשמור את העניין בסוד עד סוף החודש השלישי. חשבתי על הכרזה חגיגית על ההריון בליל הסדר המשפחתי. הסוד לא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן.

יומיים אחר כך סיפרתי לאבא שלי. ישבנו שנינו במסעדה מקסיקאית נחמדה. התגובה שלו היתה כשל סבא ותיק, עם חמישה נכדים. הוא מאוד שמח על כך ש"סוף סוף" הגענו לרגע.  נזכרנו באמא שלי, שלא זכתה להגיע לרגע. יום קודם עליתי לקברה כדי "לספר לה". גם עכשיו כשאני כותב את זה, הדמעות מציפות את עיני. היא היתה כל כך שמחה לעוד נכד או נכדה. היא היתה סבתא כיפית עוד יותר משהיתה אמא כיפית. איזו החמצה.

בשבת בצהריים בישרנו לסבתא ולסבא האחרים של מנשה, כמו גם לדודה ולדוד לעתיד. המשפחה המכובדת, שמתפארת בכמות נאה של תארים אקדמיים, הגיבה ביללות שמחה וניתורים עליזים. כמעט שמענו שם "טו-לו-לו-לו-לו".

גם הדודה השנייה, מהצד שלי, הפתיעה בתגובתה כשפרצה בבכי של אושר.