חרונולוגיה חסרת חשיבות

לזכור לנשום. חשוב מאוד לזכור לנשום. הייתי ברכבת הרים בדיסני. גיליתי שם גילוי מדהים. רק שם הבנתי כמה זה חשוב לנשום. במשך הנצח הזה שהייתי על רכבת ההרים הייתי עסוק בלהתרכז בדבר אחד, לנשום. פנימה והחוצה, מובן שלא יכולתי לזכור את המילים נשיפה ושאיפה שאיני מבדיל בינן. פנימה והחוצה. סביבי אנשים צרחו מפחד. אז גם הבנתי שצעקות הן הבניה חברתית של הפחד. למה ואיך? שכן אם האנשים היו באמת מפחדים הם היו עסוקים כמוני בלזכור לנשום. אולם צעקות פחד מחייבות את השליטה בנשימה, הן גם מחייבות שליטה במיתרי הקול, שכן הוצאת הרעש או הצעקה נעשית באמצעות העברת האויר באופן שתפגע במיתרי הקול, ונראה שהם שלטו על דבר זה. אני כמעט ולא הצלחתי לנשום מרוב פחד.

גם היום אני צריך להזכיר לעצמי לנשום. פנימה והחוצה. כל הזמן. פנימה והחוצה. היום אם אפסיק לנשום יקרה משהו איום הרבה יותר. לא הפחד הוא זה שיגרום לי להפסיק לנשום היום. ההתרכזות בנשימה היום מונעת מתופעות עצביות אחרות להתממש. והן מאוד קרובות. יש לקוות שתוך כמה ימים זה יעבור. באמצעות נשימה נכונה. להתרכז על נשימה ואולי זה יעבור.