חרונולוגיה חסרת חשיבות

בכיתה י"ב המורה שלי להיסטוריה (משום מה זה היו לרוב המורים להיסטוריה שנהגו להקשיב לי, טוב, גם המורים לספרות) שאל אותי שאלה קשה. זה היה אחרי הערה נבזית שהערתי על FDR. ההערה היתה אמורה להגיע לאוזניו של שכני בלבד, שהעריך אותה כמובן, אולם המורים היו רגישים לגבי מה שיוצא מפי באותה תקופה (המורה שלי לספרות פעם התווכחה איתי על בדיחה שפלטתי בטעות). חזרתי בשינוי וריאציה על ההערה (לא ראוי לחזור על אותו משפט פעמיים) והזכרתי למורה איך יצא FDR מהבית הלבן, על רקע כניסתו לשם בכיסא גלגלים.

המורה שאל את השאלה ואני רק שנים אחר כך אמצא את התשובה לשאלה שלו. הוא שאל:

"יש שני סוגים של ציניות בעולם, יש ציניות אינטלקטואלית ויש ציניות מגוננת, מהי הציניות שלך?"

רק שנים אחר כך כשאתוודע לפוסט מודרניזם אדע מה תשיב לחברך המודרניסט.

גם מורה אחרת, "מחנכת" שלי, לא אהבה את הציניות שלי. פעמיים היא לא אהבה אותה.

רוב האנושות לא אוהבת ציניות. אתמול או משהו כזה אמרו לי שציניות זה משהו שמתאים לגיל הטיפשעשרה, אבל אדם מבוגר לא אמור להיות ציני. כנראה שזה לא בוגר. משום מה, אני לא זוכר את רוב בני הטיפש עשרה סביבי משתמשים בציניות יותר מדי. אני כן זוכר שזה היה משהו די ייחודי להיות ציני בזמנו. רוב הנוער לא משתמש בציניות. הוא פשוט נהנה מדיי מחייו.

הנוער הציני לא נהנה מחייו, הוא מבין שהעולם הוא לא כה יפה ומהנה כמו שטוענים.

באמריקה בכלל לא מסוגלים לעכל ציניות. טיפת הומור אין להם שם, וציניות היא מידה מחרידה כמעט כמו חוסר נימוס. לכן, גם באמריקה לא אהבו אותי, ולא רק המורים שלי פה. אנשים צעירים באמריקה מגיבים בפאניקה קלה ובחוסר יכולת להבין מה עושים עם סרקאזם.

אבל מאיפה זה בא? בשביל מה זה טוב? האם באמת הציניות טובה לגיל הנוער, ואם רוצים להתמודד עם החיים כבוגרים חייבים להשיל אותה מעלינו?

התשובה היא:

כמובן!!! השילו את הציניות מעליכם! צאו לחיות! תתחילו להרגיש!

ואני? אולי אני אמשיך להיות ציני. למה? כי זה מי שאני.

כי אין יכולת לחיות במדינה הזאת בלי ציניות.

בגיל 15, כמה שנים לפני המורה להיסטוריה, ושנה בערך לפני שקראתי לראשונה את "מלכוד 22", הפכתי להיות מועמד לשירות ביטחון. מאותו רגע, אם לא הייתי ציני לא הייתי יכול לחיות. איך אפשר לחיות במקום בו בגיל 15 (ילדים בני 14 רוצים להתאבד כדי להרוג יהודים, כמה ברברי מצד הערבים האלה. חיות אדם ממש.) אתה יודע שאתה הולך למקום שבו אתה אמור להרוג אנשים, לארגון שמטרתו היא להרוג אנשים.

האם אתה יכול להמשיך להרגיש באופן ישיר? להתחבר? לצאת לחיות? בידיעה שתוך שלוש שנים תצא להרוג? ברור שחיפשתי ומצאתי חיסון מפני הצבא הארור. אבל, הייתי חייב ללמוד איך להרגיש בריחוק, לא להזדהות לגמרי עם הרגשות. לא לסמוך על אלה שניסו ללמד אותי להרגיש. וניסו ללמד אותי להרגיש את מה שהמדינה מרגישה. כל הזמן מלמדים אותנו להרגיש את מה שהמדינה מרגישה. אז חייבים לפתח ריחוק מהרגש. 

(אולי בגלל זה המורים להיסטוריה עולים על ציניות ורגישים לה יותר, כיון שהם יודעים היסטוריה ומודעים לכך שבלעדיה אי אפשר להתמודד עם ההיסטוריה.)

איך אפשר לחיות במדינה כמו שלנו בלי ריחוק רגשי, בלי חומת מגן הקרויה ציניות ולהישאר בני אדם שיכולים להיקרא אנשים מוסריים?

אפשר לחשוב שאנחנו צודקים. אז אין בעיה, ואז לא צריך ציניות.

אפשר לצאת לפעול. אבל פעולה דורשת אנרגיה ודורשת אמונה ביכולת לשינוי.

אמונה ביכולת לשינוי מצריכה עיוורון. העיוורון הוא לסיכון שבשינוי. שינוי יכול להיות לטובה. כולנו (בעקבות המודרניזם הארור) מאמינים ששינוי הוא לרוב לטובה. אבל, שינוי יכול להיות גם לרעה. אם נחשוב בהגיון, שינוי יכול להיות לטובה בשליש מהמקרים, לרעה בשליש מהמקרים וחסר תוצאה בשליש מהמקרים. כך שברוב המקרים השינוי לא יועיל. אבל אנחנו עדיין רוצים לשנות כל הזמן. כי אנחנו חושבים שהשינוי הוא לטובה.

על מה מבוססת תפיסה זו? על נאיביות.

תטענו שזו עמדה צינית. תנסו לטעון נגדה בהיגיון. אל תתייגו אותי כציני כתשובה לכל.

אז כדי לשנות צריך להיות בעל אמונה נאיבית משהו. אמונה שקצת קשה להיתקל בה כשגדלים במדינה כמו שלנו.

אז לחשוב שאנחנו צודקים לא עובד בשבילי. לחשוב שאני יכול לשנות לא עובד בשבילי.

מה כן יכול לעבוד?

ריחוק רגשי. יש שקוראים לזה ציניות. יש שטוענים שזה טוב לגיל העשרה. שלא כך יכולים אנשים מבוגרים לחיות. שאנשים מבוגרים צריכים לחיות באמת. במדינה בה החיים הם משהו שצריך לשמוח כשאנשים מאבדים אותם (כן, הערבים הם אנשים), רצוי אולי להתרחק מהרגש. רצוי אולי להתרחק מהיכולת להאמין במשהו. רצוי לדעת שלא, אין אמת, אין יכולת להאמין, אין צורך להאמין, אין צורך לחשוב. הריחוק הקריר והציני יכול אולי לאפשר מידה מסויימת של שלמות אחרת. היא מאפשרת שמירה מסויימת על אני מוסרי כיון שהאני המוסרי הזה לא מקבל ולא מתקרב לקבל את החיים כמו שהם. הוא יודע שהוא לידם. אבל הוא יודע, שבהם הוא לא יוכל לשרוד.

תגידו פחדנות. נכון, פחדנות. אי יכולת להתמודד עם המציאות. כן! אין יכולת להתמודד עם המציאות בה אנו חיים. אז נתרחק ממנה, נסתכל עליה בריחוק משועשע. נלעג למברכים את הקיסר בהולכם למוות. שכן זה מה שכולם (כולנו) פה עושים כל הזמן. וכל אלה שמחפשים שינוי חושבים שהוא יישנה לטובה. נאיביים.

אישית, הציניות אכלה בי כל חלקה טובה.

שתי נחמות מוצעות לאלה שמחפשים אותן:

אולי תימצא נחמה מסוימת לאלה שמחפשים בי מידה טובה כשאטען שאני משתדל לא לתרום לרוע ולפסיכוזה שקוראים לה כאן מציאות.

אבל ברמה מעבר לאישית, חוץ מציניות אין שום יכולת להתמודד עם מצב כזה.

הנחמה השנייה היא המחיר שאני משלם. אני משלם מחיר. הציניות שולטת בי ביד רמה. הכל אכול ציניות סביבי. כל דבר שנוגעות בו ידיי נהפך לציני. הריחוק הפך למעין סמל מסחרי. למזלי, יש עוד אנשים כמוני. חלקם מתים. כולם כתבו. קפקא מנחם. פרק מנחם. קונדרה לפעמים מנחם.

אז קיראו את המשל הקטן בכותרת. וזיכרו, אם אתם רוצים לחיות את החיים האמיתיים פה,

להרגיש,

להשתתף,

להתחבר, 

אתם חייבים להרגיש את כל העוולות שנעשות פה כל הזמן.

ועם זה, אני לא מסוגל לחיות.

 If you place a thing at the centre of your Heart, that lack the power to norish, it will eventually destroy everything that you hold most dear. As simple thing as an Idea