חרונולוגיה חסרת חשיבות

מדי בוקר כשהייתי הולך לתחנת האוטובוס עברתי על פניו. כן, אני חייב מתישהו לשבת פה. הרי אם יש לי בית קפה ברחוב, מה, לא אשב בו?

כשחזרתי מהעבודה בערב, מזיע מחום היום אמרתי לעצמי. כן, הוא פה. חייבים ללכת אליו. אמנם יש אנשים שיש להם את הפריבילגיה הזו של בית קפה ברחוב, אבל הם מעטים למדי. והנה, לי יש אותה, אז אני חייב חייב להיכנס ולשבת ולשתות קפה בבית הקפה שברחוב שלי.

לא, בית הקפה ברחוב שלי הוא לא בית הקפה השכונתי. בתי קפה יש לי רבים בשכונה, רבים מאוד. פזורים הם בתי קפה על כל צעד ושעל בשכונתי, שלא נדבר על שאר מרכזי בילוי, אכילה, שתיה, שביעה, וחיים טובים. אבל רובם לא ברחוב שלי.

הרחוב שלי, רחוב שקט הוא. נעים ונוח. וגם בית הקפה לא בא לפגום בהווי חיים זה. מתוך התחשבות בי ובשאר דיירי הרחוב שלי, בית הקפה ברחוב שלי היה נפתח רק ב10 בבוקר. בשביל לא להפריע למנוחת השכנים. ובייחוד, בית הקפה ברחוב שלי היה נסגר בשמונה בערב. כי אנשים נורמליים רואים חדשות בשמונה בערב, ובית קפה ברחוב, יפריע להם להתנתקות.

נפתח ב10 ונסגר בשמונה, לרווחת תושבי הרחוב. תמיד ישבו אנשים בבית הקפה ברחוב שלי. כל פעם שהייתי חולף על פניו ראיתי אנשים יפים, ויותר מכך, נשים יפות, יושבות, שותות קפה, אוכלות לפעמים, נהנות מבית קפה באווירה היפה של הרחוב שלי. בית הקפה ברחוב שלי השתלב יפה באווירת הרחוב שלי.

היו בו גם דברים לקנות, מיני דברים אקזוטיים ויפים, כמו הרחוב, וכך ראיתי אנשים שותים קפה ואחרי זה קונים מן חצאית שכזו.

בוקר בבוקרו, ערב בערבו, ייסורי המצפון שלי, הלבלב קרא לי, לך, לך אל בית הקפה.

ולא שלא ניסיתי, פעם הגעתי לבית הקפה עם חבורה עליזה במיוחד. אבל זה היה ב19:55 ואנשי בתי הקפה, אחראים שכמותם, הסבירו לנו, שהם סוגרים בשמונה, כיוון שהרחוב צריך להיות שקט בשעה זו. ברור שהבנו לליבם והלכנו לבית הקפה השכונתי של השכונה, שהוא לא ברחוב שלי.

לפני מספר שבועות ראיתי שלט. הנחה 50% על החפצים. כל פעם שחלפתי על פני בית הקפה ראיתי שלט זה. שבוע שעבר התווסף לשלט גם המילה מכירת חיסול.

וכך, חודשים של הליכה החולפת על פני בית הקפה ברחוב שלי, וידיעה שיבוא יום ואכנס בתוכו, יבוא יום ואשתה מקפהו, ירדו לטמיון. בית הקפה ברחוב שלי נסגר. כמו קפקא מול שערי החוק, כך גם אני מול שערי בית הקפה ברחוב שלי. חלפתי על פניו, ולעולם לא נהניתי ממטעמיו.