חרונולוגיה חסרת חשיבות

הכל התחיל בעיפרון. אם היו אומרים לכם שהכל התחיל בעיפרון הייתם דווקא אומרים שזה הגיוני.

טוב, עיפרון וצירוף מקרים, אבל את צירוף המקרים צריך תמיד. העיפרון הוא הדבר יוצא הדופן בסיפור שלי.

סיפור טרגי כמובן, אבל אני זה אני, מה אפשר לעשות.

החוד של העיפרון הוא שהוביל לכל זה. לקבל עיפרון חדש ומחודד תמיד הלהיב אותי. השפיץ האסתטי בקוצו של העיפרון. חד כל כך, נקי כל כך, יפה.

הייתי מדמיין את השפיץ הזה. מדי פעם גם נעצתי אותו בעצמי. כאב, ללא ספק כאב.

ומשם זה הידרדר. נהגתי לאחוז בעיפרון ולדמיין, מה יקרה אם אאחוז בו כבמעין סכין ואז אנעץ אותו במישהו.

הייתי משחק פוקר מלחים עם העפרונות שלי, בודק מתי נשבר השפיץ, בודק כמה זה כואב לתקוע עיפרון חד לתוך האצבע, לעומת עיפרון כהה. כל זמן זה ממשיך הייתי לדמיין את העיפרון ננעץ. כמו בסרטי אימה, מדמיין איך העיפרון ננעץ לתוך הווריד או העורק הראשי של קורבן חף מידע. בצוואר, קרוב למקומות בהם ערפדים עוקצים תמיד, שם צריך להינעץ העיפרון.

כך גדלתי עם פנטזיה שכזו שידעתי שלא תתממש לעולם.

עד שכמובן העולם צחק לי. הוא הכריח אותי. העולם.

שכן, מאימתי הולך לו אדם עם פנטזיות רצחניות שמרוכזות בעיפרון לקראת ביתו ולפתע הוא רואה עיפרון ברחוב? כך סתם זרוק לו עיפרון. עיפרון מחודד, יפה, כמעט חדש, H2, כזה לפסיכומטרי (לא טוב לרישום פרצופים, ברור שפאטיש העפרונות הוביל לידיעה על הסוגים השונים של העפרונות, למי מהם חוד טוב יותר, מי מהם חזק יותר וכדומה), שוכב לו מבקש ממני שארים אותו. ממש מכשול בפני עיוור!

דמיוני ניצת. הרמתי את העיפרון וכשהתרוממתי ראיתי אותה. 20 מטרים לפני, הולכת לכיוון דירתי. לא הייתי צריך לעקוב אחריה, היא במילא הלכה בכיווני. בדיוק בגובה הנכון, מספר סנטימטרים לא רב פחות ממני, כך שתנופת ידי תנחת בדיוק במקום, כשאנחית את העיפרון על צווארה, והוא יינעץ בו. צוואר עדין הוא נראה ממרחק זה. בחורה צעירה ויפה. עם צוואר ברבורי. שחוד עיפרון ייעשה לו פלאים. לא, לא לחינם קיבלתי עכשיו את העיפרון.

הפנטזיה השתלטה עליי כליל.

נותרו עוד 300 מטר עד לדירה, והיא המשיכה ללכת. מאה מטר נוספים חלפו. אני עם העיפרון מוכן בידי, והיא פונה לסמטה שהכרתי ליד דירתי. סמטה שדווקא הערב פנס הרחוב בה לא עבד. היא נעמדה שם, ראיתי אותה מרחוק, עומדת תוהה. סגרתי את 20 המטרים שהיו בינינו בצעדי נמר הניגש אל טרפו, ובאותה חרישיות כמו חיה אצילית זו. היא, האיילה הזכה עם צוואר הברבור שלה, עמדה כשגבה אליי.

הנפה מהירה, הורדה מהירה עוד יותר, היא הספיקה לצרוח צעקה קטנה, אבל העיפרון חדר מהר מאוד. אכן, כמו שתמיד דמיינתי, ממש כמו סכין. ננעץ בצווארה הלבן והחל להאדימו. לא היה בינתיים הרבה דם, רק קצת השפריץ עליי. היא החלה להתמוטט ואני שלפתי במהירות את העיפרון. בזמן השליפה פרץ דם נוסף כיסה אותי.

150 המטרים לדירתי עברו ביעף. איש לא ראה אותי. העיפרון לא הושלך לפח. הוא חודד עד תום. רק נסורת נשארה ממנו. יחד עם הבגדים האדומים מדם, שגם אותם חתכתי לחתיכות קטנות ככל הניתן, שיירי העיפרון נכנסו לשקית שעוד באותו הערב, בטרם נמצאה הגופה, הושלכו לפח שלא היה קרוב למקום הפשע.

למחרת הרדיו דיווח. אפילו לטלוויזיה סיפור רצח מזעזע זה הגיע. לא דיברו על כלי הרצח. המשטרה לא חשפה מידע זה. היא גם לא תמצא אף פעם את כלי הרצח, או את הבגדים הקשורים לרצח זה. כל ראיות לא יהיו בקשר לרצח זה, למעט הגופה, כמובן.