ללכת בדיזנגוף זה משהו נעים. אבל היום פתאום איש מוזר אחד, מוזר מאוד, לבוש וורוד! בא אליי, תפס ביד שלי ולקח אותי לאמצע הככר. אני באמת ניסיתי להיות סובלני, אבל אז האיש עשה משהו שלא ייעשה שהביא לי את הסעיף.
הוא שאל איזה שאלה לא ברורה: לבן או אדום. ברור שלא לבן! מה אני כנוע? להניף דגל לבן. גם אדום לא מאוד אהבתי. אני בכלל אוהד ביתר. ירושלים, ברור. ירושלמי במקור, צהוב. אבל האופציה היתה או לבן או אדום. בחרתי אדום. ואז האיש הזה המוזר לקח כוס ושפך לי על החולצה.
על החולצה שלי! שאישתי קנתה לי רק שבוע קודם! אני כבר רואה איזה מהומות אני אקבל ממנה על הלכלוך על החולצה. והיא עוד קנתה לי אותה רק שבוע קודם. במיוחד לכבוד הבת מצווה של האחיינית האהובה שלי. עליה מכל החולצות וכל האנשים הפסיכופט הזה השפריץ עכשיו כוס יין אדום.
ואז, להוסיף חטא על פשע, הוא לקח שמן זית וגם שפך לי על החולצה.
הרגשתי איך אני מתפוצץ לי הווריד שלי במצח פמפם כמו מנוע של אוטו ב200 קמ"ש. עוד שנייה מאבד שליטה. שלי יעשו דבר כזה? אני שהייתי אימת העיר! אני, שעלה היה נידף כשהייתי הולך ברחוב. לא! זה לא יעבור לו בשתיקה. אני אראה לו למי כאן יש יותר כבוד.
שלפתי את הסכין. היא תמיד מוכנה לי בכיס האחורי, לכל צרה שלא תהיה. חברת ילדות ותיקה ונאמנה. הסכין. והופ, שתיים שלוש דקירות, וזהו. סידרתי את העסק.
משום מה, ממש שם, במקום שהבר מינן עכשיו לקח אותי אליו, עמדה לה מכונת כביסה. עם חומר חיטוי עליה. הכנסתי את החולצה שלי, שעכשיו היו עליה גם כתמי דם של האיש המעצבן הזה. הכנסתי, וכיבסתי. מה אני אגיד לכם, ייצא מאוד נקי. אני ממליץ. ואני בטוח שהאיש הזה לא ייציק לאיש יותר. מילה שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
