בעצם יש כותרת יותר טובה לפוסט הזה:
מסוכן לתת לצעירים זמן פנוי לכתוב על כל העולה על רוחם.
כן, זוהי המסקנה. חשבתי במהלך הסרט כמה בלוגים כאן הם כמו היומנים שלו. אנשים שמערבבים בין מה שקורה להם בחיים, למה שקורה לעולם, למה שצריך לקרות בעולם, תוך כדי שיטוט חסר מעש ומטרה בחיים. כי ככה זה בערך נראה בסרט.
היה הרבה רעש סביב הסרט, כמו סביב צ'ה. הסרט הוא "דרום אמריקה על אופנוע". ואני הייתי עסוק בלקוות שזה ייגמר סוף סוף. הנופים היו יפים. הזכירו לי קצת את שבדיה והרבה את נורבגיה. הרבה נוף. אבל צריך עוד דברים חוץ מנוף. אולי לנסות לחבר עלילה, או אולי לנסות לקשר בין דברים. אם נניח קורים דברים לגיבור, אולי רצוי שנבין מדוע הם קורים? הגיבור נראה במהלך הסרט תלוש לחלוטין. גם הסרט נראה במהלך הסרט תלוש לחלוטין. המסע הוא מסע למען עצמו. או דאו, או דאו. כך הגיבור אומר. נפלא. יפה המרקסיזם והדאוזים ביחד. באמת יפה. אבל לא מתחבר לסרט. מאוד לא.
אז ישבתי לי וחשבתי, על כך שבעצם צ'ה היה הבלוגר הראשון. רק שהוא עוד לא היה בלוגר. על כך שאיזה מזל יש לו שהוא נרצח צעיר, אחרת אף אחד לא היה שומע עליו. על כמה בנאליות הוא כותב ומספר בזמן שהוא עסוק בלבקר אחרים על כך שהם בנאליים ומשעממים. והעיקר חיכיתי שזה ייגמר.
אחרי שעה וחצי שותפתי הסתכלה בשעון, שנינו היינו בשוק שעברה רק שעה וחצי. שיערנו שלפחות שלוש שעות חלפו להן ביעף. אבל לא. אחרי עוד שבע שעות בערך הסרט הסתיים. יותר נכון, בקושי שעתיים. אבל רק אימפריית החושים היה ארוך יותר וקשה יותר לצפייה. ושם לפחות היה הרבה יותר סקס.
אז כן, דבר מחריד זה היכולת של אנשים צעירים סתם לשבת ולכתוב. רק חסר לנו שזה יהפוך לתופעה עממית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
