וכמו שהתקווה באה, היא גם הלכה מאוד מהר. נופ.. אין יותר הרבה סיכויים שאני אהיה מאושרת, שיהיה לי איכשהו טוב. ככה זה, כזה המצב. אני אצטרך להתמודד עם זה איכשהו. רק להחזיק מעמד 4 שנים. ולקוות שאולי אז יהיה יותר טוב. בעצם קיוויתי שבקיץ יהיה יותר טוב, ולא נהיה לי טוב. טוב אז אף פעם לא יהיה טוב. חפיף.. יש כאלה שלא נועדו להיות מאושרים כנראה. זה כל כך.. אירוני. אני תמיד זאת שיש לה הכל, אבל בעצם אין לי כלום. ומה שלי אין, מקבלות אלה שאין להן כלום. טוב לא משנה. אני.. אחיה איכשהו. יום אחרי יום.. עם לב ריק ועיינים מלאות דמעות. יופי מורגי את פתטית. את פאקין פתטית. פתטית!!! שמחה? עכשיו כולם יודעים איזה סמרטוט את. תדרכו עליי. תשפילו אותי. סבבה. אני אעבור איכשהו גם את היום הזה. נו, נשארו לך רק עוד עשרה ימים עד הטיסה. ואז אולי בגרמניה אני אשכח קצת מהצרות שלי. או שלא.. אני לא יכולה אפילו להגיד "אני מקווה". כי.. אין, אין תקווה. ותקווה היא הדבר הכי חשוב שצריך להיות לבנאדם. וכשאין אותה, מה הטעם להמשיך לחיות? מה הטעם להתעורר בבוקר כשמילא לא יקרה ביום הזה שום דבר חדש, וגם מחר לא, ולא עוד שבוע, או חודש, או שנה. ואין מי שיעזור לי.. פשוט אין. כמו שאימא שלי תמיד אומרת "מה שאת רוצה, עוד לא נברא כזה דבר". אז אני לא אגיע לשום מקום בחיים. אם עד גיל 25 לא יקרה לי שום דבר טוב בחיים, אולי אני אתאבד או משהו. ואקווה שבחיים הבאים אני לא אהיה פרה שישחטו אותה בשביל שניצלים לאנשים כמוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
