בהתחלה לא הצלחתי לקשר בין העקבים לבית שלי,קול הצעדים היה מהיר ונחפז ונראה כאילו הבן אדם יודע בדיוק מה הוא מחפש.
"מי זה?" שאלה ברוק וניסתה להציץ מעבר למעקה,לראות מה קורה בקומה התחתונה,הזזתי אותה חזרה אל תוך החדר,מנסה להציץ בעצמי למטה.
"חכי כאן" אמרתי לה,והתחלתי לרדת למטה בחשש,לא יודע מה אני עומד לראות.
דלת חדר השינה של ג'אנט הייתה פתוחה ואפשר היה להבחין בחלקית הגוף של האדם שנראה היה שהוא יושב בישיבה שפופה על יד הארון,הצצתי פנימה אל תוך החדר,מזיז את הדלת.
אישה בעלת תלתלים זהובים עד הכתפיים שהייתה לבושה בחליפה אלגנטית קצרה הייתה רכונה על יד הארון ופישפשה במרץ באחת הקופסאות של ג'אנט שבהן ג'אנט השאירה מלא דפים עם שירבוטי עיצוב.
"מי את?" שאלתי בקול רם,מעוצבן מהחוצפה של האישה החטטנית.
"במקרה גמור לחלוטין,אני אימא שלך" אמרה ג'אנט בסלידה ונעמדה על רגליה,מרימה את אחת הקופסאות מרצפת הארון ושופכת את תכולתה על גבי המיטה "וזה נורא מעליב שכבר שחכת אותי" היא התיישבה על יד הדפים מבלי להביט לכיוון שלי בכלל והתחילה לעבור דף דף בדייקנות,מניחה חלק מהדפים חזרה אל תוך הקופסא וחלק בערימה קטנה על ידה.
הייתי בהלם מוחלט,עברה כמעט שנה וחצי מאז שראיתי אותה לאחרונה ופתאום היא מופיעה כאילו ולא קרה כלום "מה את עושה פה?" שאלתי בגמגום כבד מבלי להתכוון לכך.
הבחנתי בחיוכה המשועשע של ג'אנט,היא הרימה אליי את עיניה הכחולות והבהירות וצחקה ציחקוק קטן ומעליב "קופצת לבקר" היא ענתה לי כלמוגבל.
לא ידעתי מה אני יכול להגיד לה,לא ידעתי אם אני אמור או שכדאי לי לגשת אליה ולחבק אותה,שאלתי את עצמי אם התגעגעתי אליה בכלל או אם בכלל חשבתי עליה בחצי השנה האחרונה,אבל משום מה לא הצלחתי לעשות שום סדר במחשבות שלי לגביה.
"אתה לא אמור להיות בבית ספר עכשיו?" שאלה ג'אנט והעיפה בעצבנות חתיכת נייר אל תוך הקופסא.
"לא....יום ראשון היום,אין היום בית ספר" כרגיל ג'אנט הצליחה לגרום לי להרגיש כלא יוצלח.
"אם אין אז אל תעמוד לי כאן כמו גולם,אתה מעצבן אותי" היא המשיכה לנבור בניירות שלה בעצבנות,מעיפה חלק מהניירות על הרצפה.
יצאתי מהחדר ברוורס,סוגר את הדלת אחריי,ממשיך לעמוד על ידה ולהקשיב לתזוזת הניירות,תחושת מחנק עלתה לי בגרון,שנאתי את אימא שלי שהיא אימא שלי,לא יכולתי לסבול את העובדה שיש לי אימא מקולקלת כל כך,כזאת שלא אכפת לה מהילד שלה,לא היה אכפת לי שיש כאלה שאין להם אימא בכלל,לא היה אכפת לי שיש עוד כאלה כמוני שאימא שלהם מתנכלת להם,רציתי אימא כמו שיש לסקוט,אוהבת ותומכת וכזאת שמחכה שתחזור בזמן הביתה,כזאת שתשאל מה שלומי ולא תעיף אותי מהחדר,רציתי למות באותו הרגע והתחלתי כבר להרגיש את כדור הדמעות שהתחיל לחנוק לי את הגרון,אבל הכל נעלם ברגע ששמעתי את ברוק מלמעלה.
"ג'ים?" היא נתלתה באופן מצחיק מעל המעקה, נותנת לכל שיערה להישפך מעל ראשה "מי זה?".
עליתי אליה במהירות דוחף אותה במהירות חזרה אל תוך החדר וטורק את הדלת אחריי "מה שלא יהיה,אנחנו לא יוצאים מכאן עד שהדבר הזה עף מכאן" הרמתי מכנס משובץ מהרצפה,שהיה מעוטר בניטים קטנים בקצוות הכיסים שהכאיבו כל פעם שהכנסת יד לבפנים ולבשתי אותו.
ברוק עמדה לידי ועקבה אחר פעולותיי "למה אנחנו לא יוצאים? למה לא כל כך הבנתי..." שאלה והצביעה על הדלת כבדרך אגב,שולפת מהשידה חתיכת בד כהה שהתגלתה בתור חצאית מיני קצרה,היא העיפה בי מבט מודאג אבל לא אמרה כלום.
"כי הדבר הזה שמעצבן שם למטה במקרה אימא שלי!" רשפתי בעצבים מוצא את עצמי מחפש משהו בעצבנות דרך החלון בשכונה הריקה.
"אימא שלך? היא לא צריכה להיות בחו"ל?" שמעתי את ברוק מפשפשת בתוך שידת הבגדים מאחוריי.
"היא לא צריכה להיות בכלל..." קיטרתי לעצמי בשקט,אבל ברוק שמעה אותי.
"היי,אם היא לא הייתה בכלל,אז גם אתה לא היית" הרגשתי אותה מאחוריי,היא חיבקה אותי והניחה את ראשה על כתפי מנשת אותי בלחי "ואז איך הייתי יכולה להיות בלעדייך?" היא גרמה לי לחייך, וכל תחושת כעס כלפיי אימא שלי נעלמה,הסתובבתי אליה ונישקתי אותה בדיוק כשדלת הכניסה נפתחה ונסגרה.
הרפתי מברוק והאזנתי,שמעתי רעש של מנוע ואז מכונית אפורה וארוכה חלפה מול הבית ונסעה לכיוון היציאה מהשכונה "זהו,נגמר הביקור,הבא יהיה בעוד שנה חודש ושלושה ימים" אמרתי באנחה,למרות שאימא שלי הצליחה להכעיס אותי הרבה יותר מאשר לתת לי רגש חיבה כלשהוא הרגשתי עקיצה קטנה בלב כשראיתי את תלתליה הזהובים בתוך הרכב,אולי עמוק בפנים לא היה איכפת לי אם היא הייתה נשארת אפילו אם היא הייתה מתעלמת ממני לחלוטין,הייתי רוצה לראות אותה קצת יותר זמן.
צלצול טלפון חלש נשמע מהסלון למטה וזה הטיס אותי כמעט מעל המעקה.
"הלו?" עניתי בסערה,שומע את הקול שציפיתי לשמוע.
"ג'ים,שחכתי להגיד לך,שילמתי לעוד שנה את החשבונות והשארתי לך קצת כסף על המיטה,אני מקווה שלא תבזבז הכל על סמים או משהו כזה," שמעתי כיצד היא שואפת שאיפה מן הסיגריה שלה "בילגנתי לך קצת שם,שמתי לב שניקית,אני לא אחזור בזמן הקרוב אז אל תעשה שטויות כמו לשרוף את הבית,טוב? ביי" היא ניתקה מבלי לשמוע מילה אחת נוספת ממני.
הנחתי את השפופרת בחזרה,ממשיך להביט על הטלפון שנראה כגווית טכנולוגיה אפורה.
"אתה בסדר?" ברוק עמדה בקצה המדרגות ונשענה על המעקה.
התיישבתי על הספה והסתכלתי עליה מנענע את ראשי מצד אל צד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
