אין פה מה לקרוא

אוף, אתמול הסעתי את אמאבא ואת עצמי לבריכה ובזמן שחניתי דרסתי אבן גדולה שגידרה את אזור החניה. פשוט לא ראיתי אותה!

לאבן שלום אבל למכונית הדנדשה בכלל לא וכעת יש לה עוקם בצד מלווה בשריטות אומנותיות

אמא שלי כמעט רצחה אותי ובטוח שקיללה את כל אבות אבותיי כולל את עצמה על שנבראתי ועברתי טסט וקיבלתי את מפתחות האוטו והתעקשתי להסיע אותם לבריכה. זו אגב, כבר הפעם השלישית שאני דופקת רכב (פעמיים את האוטו הישן). כולם ביחד: מי נתן לך רישיון???

אני לקחתי את כל העיניין יותר בקלות מאמא שלי, שלכל אורך השחייה בבריכה תקעה בי מבטים שמאחלים לי לטבוע ומיד, אבל כשסיפרתי לס' מה קרה והוא התחיל לצחוק עלי על זה שדפקתי ת'רכב ואיזו מוכשרת אני, לא התאפקתי והזלתי דמעה או שתים. ס' מיד נבהל והחל להרגיע אותי. מגיע לו.

מלבד זאת, אני לא מבצעת את התוכניות שלי לחופש! במקום ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם ולנסוע לבריכה כמו שתיכננתי אני הולכת לישון ב-2 בלילה וקמה רק ב-10 ואז כבר חם מדי לנסוע באופניים לבריכה. מה שכן, סידרתי קצת את החדר, אמנם לא עד הסוף, אבל ארון הבגדים שלי מסודר טיפ טופ והשהייה בכללי בחדרי נעימה יותר.

אה! אני גם לא מבצעת את ה-תוכנית של החופש - למידה. הצלחתי להתחמק מזה עד עכשיו אבל היום, כך נראה, לא אוכל להתחמק מכך עוד. בוהו.

מהדורת הקיץ - שמנמנות, יפות ובבגד ים:

מכאן

שוכבת על המיטה בבית.

הפוזה טינאייג'רית טיפוסית, על הבטן עם הרגליים משוכלות באוויר, גולשת לי בלאפטופ תחת משבו המרענן של מאוורר התקרה.

בורחת מהידיעה שהשעה מאוחרת ואני קבעתי לעצמי לקום מוקדם למחרת ולבצע סדר יום עמוס.

סביבי בלאגן.

ערימת שקיות זבל וקלאסרים, תיקים וקולבים בפינה של החדר, ליד הכינור שעדיין נותר בתולי ומיותם, למרות ההבטחות החוזרות ונישנות.

בקצה השני של החדר ערימות בגדים מגובבות באי סדר על הפוף החום והמהוה.

על השולחן דפים מפוזרים, על הכיסא תמונות. מגירות פתוחות וגם דלתות ארונות.

כאוס.

חזרתי מהמעונות.

פתחתי שוב את הפייסבוק שהיה מושבת לתקופת המבחנים. המנייאק ממכר.

גלידה מהמקפיא עם סירופ שוקולד מעל, עוגת נפוליאון עם כוס חלב, צ'יפס מהמזווה וחוזר חלילה. אפשר לתבל את התפריט גם בעוגיות שאבא הביא לאורחים שהיו וחלפו.

אין כמו הבית.

סבתא מרגישה רע.

בקרוב היא תהיה בת 82.

או תעבור מ-18 ל-28 לדבריה.

אמא עצובה.

אני מנסה לעודד את שתיהן. לנשק ולחבק. לעזור.

לא יוצא לי. אני אגוצנטרית ומפונקת מדי.

חשבתי לסדר את כל חדרי מהטפחות, לנקות את כל הבית, לעשות כביסה, לקנות פרחים ולאפות עוגה. להעלות חיוך לאמא.

בסוף סידרתי חצי חדר שלי, את השולחן של אחי והעברתי ניגוב מהיר במטבח ובמסדרון. שיהיה ריח נעים.

אמא לא שמה לב ונכנסה עם הנעליים. טוב, זה רק ניגוב מהיר.

מתווצר דפוס בו כל לילה אמא מתעוררת לקראת 2 בלילה ומוצאת אותי עדיין מול המחשב ועושה לי פרצוף חמוץ שאומר - לישון ומיד.

מה, היא לא יודעת שבמעונות היה לי דפוס של לשבת עד 3 בלילה מול המחשב? אולי לא סיפרתי לה...

אני לא רוצה להתחיל ללמוד. במקום זאת אני מנקה ומסדרת, מתרצת בכך שאני לא יכולה לחיות 3 חודשים בחדר השרוי בבלאגן.

בעצם אני הרי בלגניסטית מטבעי ורק לא רוצה ללמוד. כה מפתיע.

אולי מחר אבצע את תוכניותי ואעלה לאמא חיוך.

אני לא מבינה למה היא עצובה...

ראיתי כוכב נולד היום. עוד סימן של בית. הרי במעונות לא היה זמן ולא טלוויזיה.

הייתה יהודית רביץ מדליקה ודומיננטית. כשהיא פתחה את הפה לא היה צריך את כל השאר.

בבית יש זמן להכל בזכות ההדחקה.

אני מנסה למצוא שוב את מקומי במשפחה, לא כאורחת פורחת.

המחשבה שאני אורחת פורחת במשפחתי שלי מעציבה אותי משום מה.

הרי זוהי המבוגרות...

לילה לפני שאני ושותפתי עזבנו את המעונות, ישבנו ובלסנו בשעה מאוחרת ואני העלתי בפניה זכרונות וחוויות מחיי. סתם ככה.

יופי שמצאתי זמן להתחבר אליה לקראת הסוף.

היא ערביה נוצריה ואני סיפרתי לה על הילדות בקיבוץ והיא ממש הזדעזעה מהעובדה שכיבסו במכבסה את הבגדים של כולם ביחד והאיכסה שלהם התערבב לו.

היא סיפרה לי איך במלחמה, בכפר שלה, היו הרבה טנקים וכולם גרו אצל הדודה בקומה הראשונה, כי אין מקלטים, שיחקו קלפים ופחדו מהטילים שעפו משני הצדדים ועשו קולות נפץ חזקים ומפחידים.

למחרת נפרדנו בנשיקה על כל לחי ואיחולים לבביים.

נגמרה לה שנה.

שיאללה, איזה תיקן חמוד בא לבקר אותי ואת שותפה שלי היום!

אני יושבת לתומי ועושה שום-דבר חשוב במיוחד ופ-ת-א-ו-ם (~טוויסט בעלילה~) שותפה שלי פורצת חצי ערומה מהמקלחת בצרחות (זו הייתה דרכו של התיקן להודיע על בואו) ומתחננת בפני שאבוא לעזרתה כי יש ג'וק מגעיל בשירותים!

אני, בחוסר אכפתיות רגיל (שכן אנוכי נקבה לא פחדנית בעליל וג'וקים לא ממש עושים עלי רושם) ותוך לא מעט קיטורים (נו תפסיקי להיות כזו פחדנית כבר!) הסכמתי לעשות לה טובה (~קריצה~ ~קריצה~) ולעזור לה לסיים את המקלחת בשלום.

אני נכנסת לשרותים בזהירות המתבקשת, מביטה סביבי... מביטה עוד קצת... ומה אני רואה מולי אם לא... את התיקן הכי מגעיל בעולם כולו!!!  עעעהההה!!! תיקן-מגעיל-כזה-איכסה-חום-עם-כנפיים-שיכול-לעופף-עלייך-בכל-רגע-נתון ובעעע!!!  אוייש איזה גועל! למה עושים לי את זה ואיך לעזאזל אני נפטרת ממנו בלי אבידות בנפש (שלי ו\או של התיקן)?!

התיקן התמים למראה, בעל גודל ממוצע, צבע חום וזוג משושים, החליט שהמקום הראוי ביותר להניח עליו את עכוזו העגלגל הוא על הסמרטוט שבדלי. מיד פיתחתי בראשי תוכנית ערמומית הכוללת: אותי, את התיקן, את הדלי, הסמרטוט והאסלה! הו, כמה שאני גאוניה! ובכן, ניסיתי לנער את התיקן מהדלי אל תוך האסלה (ומי שניחש את תוכניתי המרושעת יקבל נקודה), אבל התיקן בן-התיקנית-המצויה הזה היה חכם מדי בשבילי והחל מתפס על הדלי לכיוון הכללי... שלי!!! מיד שחררתי צווחה נשית ביותר, זרקתי את הדלי לנקודה אקראית כלשהי (ורצוי כמה שרחוק יותר ממני) ונגעלתי עד עמקי נשמתי כולל לקיחת כמה שניות להתאוששות והרבה זעקות שבר בו זמנית.

ועכשיו אעצור לשניה את רצף הסיפור על מנת לשחזר את יום האתמול.

~המסך מתערפל ומתבהר שוב~

אתמול בת דודתי הקטנה התכתבה איתי באייסיקיו ובזמן השיחה הכריזה בפאניקה שיש לה תיקן בחדר ו-"אוי מאי גאד!!! עעעההה!!! ג'וק!!111$#%#%".

אנוכי הרי נקבה רגועה ביותר וג'וקים לא ממש עושים עלי רושם ולכן גיחכתי מעט לאור מצוקתה וזרקתי שלל עצות כיצד להפטר מהיצור המציק.

לבסוף בתדודתי האמיצה נפטרה מהג'וק ואף לא חסכה מעצמה טפיחות שכם עצמיות מלוות ב-"הו, כמה שאני אמיצה! גם לא קראתי לאמא וגם לא צרחתי!"

שוב גיחכתי לעצמי, מה כ"כ מיוחד בזה? מי הפאתט שתצרח?!

בת דודתי התעקשה בילדותיות ובחוסר הגיון רב שאם אני הייתי במצבה, על ב-ט-ו-ח הייתי צורחת! בפרוש לא הסכמתי איתה...

~המסך מתערפל שנית וחוזר לסצנה הקודמת~

-"אלין!!! הצלחתי לתפוס אותו בפינה עם המגב! בואי ותהרגי אותו!!! אני לא מסוגלת..."

-"אין מצב וגם את לא משתמשת בכפכפים שלי!"

-"עעעההה!!! מה נעשה?!? אני לא מסוגלת! איזה גועל! אוף נו, תקראי לשכנים.."

השותפה שלי מחליפה ממגבת לפיג'מה יותר מהר מקלארק קנט, רצה ריצת אמוק לשכנים ומתחילה לדפוק להם בפאניקה על הדלת בעודי מצליחה (בכישרון רב יש לציין) לקלוע את הדלי על התיקן המקולל.

השכנים המופתעים נכנסים אלינו לדירה בעודנו נסות למטבח ומנסות להתאושש מהטראומה שתלווה אותנו גם להבא במשך שנים ארוכות.

כ-מ-ו-ב-ן שהגברים הטיפוסיים הללו לא יכלו לסיים את העבודה בשקט ובאופן נקי ולא כואב לשני הצדדים והחלו לשחק בתיקן כדורגל ולבסוף הצליחו להעיף אותו מכל המדרגות, שם הוא בטח נותר עומד גם עכשיו, תוהה אם זה היה חלום רע במיוחד או שכל הסיוט הזה אכן קרה לו.

ועל זה יש רק לומר: נו אני אישה, מה אתם רוצים?

חוץ מהתרחשויות מרתקות אילו (שהפכו לחפירה ארוכה ביותר) גיליתי היום שאני סנובית.

כלומר, דנצ'וק כבר ניסה לשכנע אותי לא מעט שאכן זה כך, אבל עד עכשיו לא ממש האמנתי לו שכן אנוכי בחורה נחמדה בסך הכל ואף ללא העדפות התחברות יוצאות מן הרגיל.

אבל היום חברתי שולה סיפרה לי שהיא שלחה אלי את "ז'אבּה" (קרפדה ברוסית) כי הוא הציק לה והיא רצתה להפטר ממנו.

ואני לא מחבבת מאוד את ז'אבה. אולי אין בו דבר רע אבל הוא מוזר שכזה ואף מתעלק וגם חוכמולוג ומעולם הוא לא מצא חן בעיני באופן מיוחד...

עכשיו, כשאני אומרת שלחה אותו הכוונה היא: "לך ל-yti, היא קוראת לך".

אני כעסתי עליה כשהיא סיפרה לי את זה כי - למה לעזאזל היא שולחת אלי אותו? מעולם לא ניהלתי איתו שיחה הגונה אחת אפילו, אנחנו לא מכירים וגם באופן כללי אין לי רצון מיוחד לשהות בחברתו.

שולה: "לא לא לא. הוא הציק לי והייתי חייבת להפטר ממנו איכשהו!"

ומה הייתה התגובה שלו על כל העיניין?

-"מי זו yti?"

-"נו, זו שאני מסתובבת איתה כל הזמן"

-אה, נו, הבחורה החמודה הזו שלא סובלת אותי?"

-"מה??? למה לא סובלת???"

-"נו, אני רואה איך היא מתנהגת כשאני בסביבתה"

איך התביישתי כשהיא סיפרה לי את זה!

אם אפילו הוא קלט שאיני ששה להמצא בחברתו, כנראה שבאמת התנהגתי בצורה מגעילה...

ומי אני שאתנהג כך לאדם אשר לא עשה לי דבר מלבד להתנהג בצורה רגילה וחברותית?

באמת התדרדרתי בהתנהגותי ואקח זאת בחשבון.

מחר יש לי מבחן ואני לא מוכנה ומחר יש לי מבחן ואני לא מוכנה! ננה בננה! (נכון שהקנאה אוכלת אתכם?)

לילה טוב.

נ.ב: איזה גוף יפה יש לבהירה... כמו כינור! מדהים...