אין פה מה לקרוא

אני בפירוש מרגישה כעומדת על קצה צוק גבוה ומביטה למטה... משתעשעת במחשבה האם לקפוץ או לסור לאחור ואולי סתם להמשיך לעמוד בדיוק שם, להמשיך לבהות במראה המרתק ולהסתכן בכך שפתאום פרץ רוח ידחוף אותי למטה ללא אפשרות בחירה פרטית שלי.

זו הרגשה כה מעוררת בחילה וייאוש אך עם זאת - אדישות. יהיה מה שיהיה, קה סרה סרה.

אני אדישה ועם זאת כל יישותי, כל תא בגופי הינו בפניקה. כל תא זועק - מה יהיה איתי?

אני רואה כ"כ הרבה אפשרויות בחירה סביבי ומרגישה כ"כ פחדנית. רוצה פשוט להתכווץ תחת נטל ההחלטה מתחת לשמיכה ולישון ולישון ולישון.

מתחרטת על כ"כ הרבה דברים... מרגישה טיפשה ווותרנית.

מה יהיה?

אז, כרגיל ההחלטה היא לחכות ולראות.

נסיים את הסימסטר הזה - אם לא בהצלחה, נפרוש ואם בהצלחה - לא נפרוש... דיי פשוט.

אפיסת כוחות רצון חונקת אותי ולא מרפה.

ופניקה.

כ"כ הרבה דרכים ובכולן צריך להתמודד עם החיים האילו.

כל דרך יותר קשה מקודמתה.

בכל דרך צריך להתמודד עם אכזבות.

ואני מחפשת בנרות אחר הדרך הקלה יותר ומבטיחה לעצמי - לא עוד. זו הפעם האחרונה.

יודעת שאני משקרת לעצמי.

שפעם אחת תוביל לפעם שניה ושלישית. שאפילו לא צריך להתחיל בעצם.

מאשימה את כולם ואת עצמי.

זו בעצם התוכחה העצמית שמדברת מתוכי.

אני מוותרת בקלות רבה מדי למרות שאני מכחישה שבכלל קיימת בי תכונה שכזאת.

עדין לא מצליחה להבין, מהו אומץ.

האם אומץ הוא התמודדות עם ההחלטות השגויות שבחרת ודבקות בדרך שנבחרה?

או שאולי אומץ הוא להודות בטעויות ולנטוש את הדרך בה בחרת ולפנות לאחת חדשה ומפחידה לא פחות?

אני מרגישה זקנה פתאום.

מרגישה את הנזילות של החיים והימים.

ועדיין מנסה לתפוס אותם, לעצור אותם ולא מצליחה.

רוצה רק לשקוע בשינה עמוקה ללא הטרדות.

כאן אני נמה.

העירו נא עוד 100 שנים בערך.

בנשיקה אם אפשר.

רוצה לברוח...

מבעיות ואנשים.

מבחירות ומחשבות.

מהחיים.

שלום שלום וברוכים הבאים לעוד פרק מרתק רק בכאילו של חיי המרתקים עוד יותר בכאילו!

בעודי מחכה לעליית עוד פרק ב"טופ מודל הבאה של אמריקה", עונה 10, התחשק לי לברבר מעט - על הא ועל דה בעיקר.

היום אני מרגישה אקסטרא יעילה ולכן כרגע אני מאזנת זאת עם הטראש האמריקאי ה-הו כה ממכר הזה שיכול להקרא גם "ביטצ', גנבת לי את הפריכית דלת הקלוריות שלי וגם הצטלמת טוב יותר ממני במשימה האחרונה? חכי שאני אגיע לווג ואראה לך מאיפה משתין הדג!". רק באנגלית.

אמנם הסדרה הזאת היא לא מה שיעזור לי לקבל פרס נובל (מה כן יעזור בעצם??) על מחקר מעמיק של מוח של בנות 20 וקצת שגם עוסקות במקצוע הכי שיטחי בעולם אבל הבידור, הו הבידור! איך אפשר להתנגד בכלל? וההתמכרות נמשכת...

אז למה בעצם יש לי זכות להרגיש יעילה? הרי זו אני - אני לא יעילה בעליל! אבל יחסית לבדרך כלל...............

אתמול דווקא למדתי למבחן בסטטיסטיקה עם ידידי החביב במשך כככל הערב - מה שכן, בסוף לא עשיתי את המבחן  (נו.. כי לא הספקתי ללמוד את כל החומר וגם ככה לא חובה לעשות את המבחן והוא בכלל היה מיועד כדי פשוט להשלים את כל החומר שהחסרתי כל הסימסטר ואת זה עשיתי אז מה ההיגיון בלגשת??? ...מובן?)

בכל מקרה, התעוררתי לי היום ב-8 בבוקר, התלבטתי במשך כמה זמן אם לגשת לבחינה ולבסוף החלטתי במקום זאת לקום מוקדם ולהמשיך להתכונן לבחינה, כי לא הספקתי ללמוד את כל החומר - זה יעיל כמו לגשת לבחינה. אבל............ נרדמתי!!!! אני זאת אני הרי.

התעוררתי לי בבהלה ב-12 בצהריים, קלטתי כמה מאוחר כבר ולכן התגבשה במוחי ההחלטה לא לנסוע הביתה... גם ככה הזמן שאני אהיה בבית הוא קצת יותר מיום והיו לי הררי כביסה לסחוב איתי באוטובוס אז קבעתי עם ההורים שהם יבואו לבקר במעונות ולהביא לי את כל מה שחסר (המקרר שלי ריק!!!! הצילו!!!!)

ובזמן שעבר בין התעוררותי מלאת רגשות האשמה ב-12 ועד שמצאתי את עצמי יושבת על תחתי ה-מצד אחד הולך ומשמין מנחת לשמע כל הקללות שעפות פה בין הדוגמניות המכובדות הבאות של אמריקה ומצד שני הולך ומרזה רק לפי הכמות הזעומה של האוכל שיש לי בבית (אל דאגה, לא לאורך זמן וגם יש לי עוגיות מוחבאות בארון!) עשיתי המון כביסה (אני כזאת ילדה גדולה!!!) ואפילו עשיתי כביסה עדינה! גם בישלתי לי איטריות וניקיתי קצת... אז למרות כל הפאשלות הרגילות, אפשר לומר שאני בסדר יחסית.

אז היום אני עוד מתכננת לבלות בילוי פרוע בחברת לימודיי היקרים מפז (ברגע שאצליח לנתק את מבטי הבוהה והמרותק למסך מהאמריקאיות הזועמות והמורעבות האילו) ולקבל מההורים המווווווון אוכל אוכל אוכל חיבוקים ונשיקות (הממ אני נהיית קיטש מרגע לרגע).

ועכשיו אסיים את בליל השטויות הלז בעוד תמונה של הווייט טראש הבוטילישס וויטני:

להית' (=