מאחר ובדרך כלל אני ילדה לחלוטין חסרת מוטיבציה ורצון להרים את התחת ולבצע דברים, בין אם הם מהנים ובין אם הם לאו, אני שוב ושוב מצליחה להפתיע את עצמי עם כמות הפעילויות שהחופש הזה מביא עימו ומה שמפתיע עוד יותר הוא שאת רובן אני יוזמת! גם הרבה דברים ישבו ב-TO DO LIST שלי כבר שנים ועכשיו אני מסמנת V אחר V.
אני אמורה בעצם ללכת לישון כי מחר אקום ב-6 בבוקר לנסוע על אופניים עם שכן שלי ועם שותפתי למעונות, לאחר מכן יהיה על-האש בביתו של ידיד שיש לו יומולדת ובערב קבעתי עם ידיד אחר לבלות איתו ולרומם את רוחו מאחר והוא מאוהב (או אולי אובססיבי) ואינו זוכה לתשומת הלב שלה ציפה ממושא אהבתו... אני חושבת שאפתה אותו לשופינג במתחם ואבקר את זארה אהובתי באותה ההזדמנות. רק חבל שלי ולאותו ידיד יש טעם אופנתי שונה בעליל וכל מה שהוא אוהב אני אינני אוהבת. רציתי גם להצטרף לבחורה אחת שנוסעת לת"א ל-H&M, אבל מצד שני, נראה לי שאוותר כי בטח זה יהיה פשוט טירוף שם. דבר שטחי אחרון שרציתי לציין - סבתא מסרה דרך אבא כסף כמתנה לכבוד סיום הסמסטר אז יש לי כסף לבזבוזים...
אה! עוד דבר שטחי: אני חייבת לרדת 5 קילו!!! 
נמאס לי מהשומנים! אמנם הם היוו תחליף חברה מצויין בימים סגריריים, אבל הקיץ בפתח והשומנים במתח... האם הם יצליחו להיעלם מעל פני השטח עד לחורף הבא? המסקנה - להתחיל לרוץ בחוץ... כמה כבר אפשר להתעצל?
מפריע לי שאמא שלי עדיין שולטת על חיי במידה מוגזמת, על אף גילי המתקדם. אני מרגישה שעדיף שאעשה כרצונה על פני יצירת עימות איתה. אמנם העובדה שהיא איננה בקו הבריאות הינה גורם חזק לתירוץ התנהגותי, שכן הדבר משפיע הן על יציבות מצב רוחה והן על רמות הוויתור אליהן אני מוכנה להגיע למען שלוות נפשה, אך אינני יכולה להפיל את האשמה רק על זאת - הייתי ועודני אדם חלש ואמא שלי היא אדם מאוד דומיננטי בחיי ואני נכנעת לרצונה לעיתים קרובות. ככל שהשנים עוברות היא נהיית גמישה יותר ויותר ואני משיגה את רצוני לרוב, אך עודני מוכנה לוותר על דברים שעבורי נראים טריוואליים והגיוניים, אם בעיניה הם נראים שטותיים. הקטע הוא, שאין לי רצון לכסאח תמידי איתה ולכן אני מעדיפה פשוט שיהיו לי את החיים הנפרדים שלי מהבית (aka מעונות למשך כל השבוע) ובבית לוותר מעט על רצונותיי למענה (אך ללא הגזמה - היא עדיין סובלת בגללי, הדאגנית הזו). אם ארצה שכל רצונותיי יתבצעו אצטרך לעזוב את הבית, לקנות מכונית משלי ולא להיות תלויה בהורים - דבר שעלול לקרות רק עוד פאקינג 4 שנים!!! 
כשאהיה בקבע ותהיה לי משכורת אמיתית... עד אז: לגור עם ההורים בסופ"שים, ללא אוטו משלי, חיכוחים קטנים ותמידיים... 
אכן בעיה. ככל הנראה היא תפתר כשיתחיל הכאסח.
מעניין מה יקרה סמסטר הבא... אלמד רק יומיים בשבוע... האם אגור יותר בבית? אתנחל אצל אחרים? אעזוב את המעונות ?
כמה שאני כבר רוצה לסיים עם הלימודים האילו, קשה לי לדמיין את עצמי אפילו רק עוזבת את המעונות - השותפה החמודה, החברים השכנים, הפינה ה"פרטית" (במרכאות כי כשיש עוד אדם שגר איתך באותו החדר, הפרטיות איננה באמת פרטיות... לכן, יותר נכון לקרוא לזה - הפרדה מההורים) - לא כל שכן עוזבת את הלימודים for good - את אורך החיים החפשי (אני מחליטה אם להגיע לשיעור או לא, אני מחליטה מה לעשות בכל רגע ורגע מקיומי עם התחשבות בכורח המציאות כמובן, מינוס השיעורים עם נוכחות החובה 
), את החברים שרכשתי ושסוף-סוף מתאימים לי... אני לא מסוגלת אפילו לדמיין... רק מקווה שהכל יסתדר לטובה.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
