אין פה מה לקרוא

אני מתפלצת! עם משפחה כמו שלי הסיכוי שאי פעם אהפוך לאנורקסית שואף למינוס אינסוף!

לא שגם ככה יש סיכוי לאנורקסיה בהתחשב בכל אהבתי לנשנושים ובליסה...

רק חזרתי הבייתה לאחר שבוע במעונות וכבר מתחילות ההטרדות מצד אמאבא: "את נראית רזה מדי... את אוכלת????  את לא אוכלת, נכון? ידעתי! ילדה מסכנה... בואו נפטם אותה! את רוצה משהו? להכין לך משהו? אבל למה לא?? תראי איזו רזה את! עוד שניה את נעלמת! בסוף תוכלי להסתתר מאחורי מטאטא (הברקה של אבא שלי! ), את לא שוקלת איזה 40 קילו נכון? לא מאמין... למה את רזה כ"כ? למה לא לקחת איתך יותר אוכל למעונות? אם את לא אוכלת אני אהרוג אותך (אמא. כן.. סיפור עצוב), תאכלי. תאכלייייי. תאכלייייייי!!!"

עעעעעעעעעהההההההה!!!!!!!!

אני כבר כמה שנים על אותו משקל תקין בהחלט, אוכלת מה שבא לי... משמינה אפילו! (ולא מנחת \=)

יש לי עכשיו במקרר שבמעונות ערימה של פנקייקס עסיסיים! זה נראה לכם כמו מקרר של  אנורקסית?

אבל לא... ההורים שלי היו חייבים לראות יותר מדי טלוויזיה ולהחליט שכל החלטה שלי לעשות דיאטה תוביל אותי בוודאות לאבדון!

והריטואל הזה מתקיים כל פעם שאני נעדרת יותר משבוע מהבית וחוזרת עייפה אחרי 3 שעות נסיעה באוטובוסים!!!

למה, אתם הייתם נראים פחות עייפים ויותר מרוצים? לא נראה לי...

בכלל, בבית שלי, שמזכיר לי יותר בית פולני מאשר רוסי, אוכל - הוא פולחן!

3 ארוחות ביום. הפסדת אחת? - אסון אקולוגי!

לא סיימת את האוכל = את כנראה חולה במחלה סופנית כלשהי. אחרת אין סיבה.

סבתא הייתה עוקבת אחרי כמות הלחם שהייתי אוכלת בארוחת הצהריים! היא הייתה פורסת 4 פרוסות לחם (בשבילי ובשביל אח שלי) ואם הייתה נשארת פרוסת לחם אחת מהומות עולם היו מחרידות את הבית!!!

ואמא שלי, שכנראה מרגישה רע עם זה שהיא לא פיטמה אותי ואת אחי כל היום, דבר ראשון כשהיא הייתה חוזרת בערב היה להכין לנו סעודת מלכים.

ואם אפילו הייתי מצייצת את המילה *דיאטה* היו מסבירים לי ששום דיאטה ושום נעליים! תעשי ספורט אם את רוצה לרזות! ואז כל פעם שהייתי אוכלת קצת פחות מבדר"כ ישר היו מתחילים לצחוק עלי שאני עושה דיאטות  איזו טראומה...

כאילו... זה פשוט לא נורמאלי!

אמא נורמאלית לא הייתה רוצה שתירזי ולא תיהיי פרה?

מה זה???

לפחות במעונות עם כל השותפות הכוסיות אני מקבלת קצת פרספקטיבה  מזל...

ובקיצור חיי קשים ידה ידה ידה

פירצו בבכי ודמעות שליש!

ביי

טוב, קודם כל - עיצוב דנדש היישר מהתנור! כי כשצריך ללמוד פיזיקה - מעצבים!

רב תודות לעצמי, אנוכי ולכל שאר ההתפצלויות הרב-גווניות שלי שהביאוני עד הלום.

וכעת אני רוצה לפתוח דיון חשוב ומעמיק בנושא שמשפיע עמוקות על נפשה הלא יציבה של עבדתכם: סרטי אימה.

אני פשוט לא מסוגלת לסבול אותם!

המוזיקה המותחת.

הרעשים הפיתאומיים.

הצרחות והדם.

לשם מה? מדוע? ומה עשיתי לכם רע?

אני לא מבינה את האנשים שפשוט נהנים להדליק לעצמם סרט ולפחד לכל אורכו!

בעצם לרוב, האנשים האילו צפו בכ"כ הרבה סרטי אימה שהם כבר לא מסוגלים לפחד! והם נמצאים במרדף אחר הסרט הבא שיפחיד אותם לשבריר השניה. היש דבר יותר מוזר מכך?

אצלי לדוגמא, יש היסטוריה נחמדה מאוד עם סירטי אימה - אני פשוט לא צופה בהם. לא נהנית מאווירת המתח, היא מכניסה אותי לדיכאון. לא נהנית להיקשר לדמויות, הן בלאו הכי ימותו במיתה מוזרה ומעוותת כלשהי במהלך הסרט. לא נהנית לקפוץ מפחד כשמשהו מפתיע ומפחיד קורה...

כשאני כבר כן רואה סרט מפחיד, חשוב לי להצטייד באדם חיי, שלא פוחד מחיבוקים מפוחדים, רצוי גם לא פוחד מהסרט (לעומת חברתי שהצהירה בפני שהיא לא מפחדת מסרטי אימה ואח"כ השאירה אותי לצפות בדד בסרט בעודה מסתתרת מאחורי כרית). מה שכן, אני פשוט הורסת לאותם האנשים את הסרט. אני מדברת בזמן הקטעים המפחידים, צוחקת כשיש דברים מופלצים, שרה לעצמי שירים, עושה להם נמק ביד... חוויה בהחלט לא מומלצת.

וכשאני רואה לבדי סרט מפחיד.. הו, זה כבר בכלל משהו מיוחד: יושבת מפוחדת על קצה הספה, כולי דרוכה ומפוחדת, אצבע אחת על משתיק הקול ואצבע שניה על העברה לערוץ אחר - וכך כל פעם שמגיע קטע מפחיד, לא אוכל לספר לכם מה היה בו.. עצמתי עייניים סורי

וכדי להדגים עד כמה גרועה אני: סרטי קאלט טיפשיים כמו הצעקות למיניהן, "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ראיתי למקוטעין. מפחיד מדי. סרטים מפחידים אמיתיים כמו "הצלצול" גם לא נדמה לי שאראה אי-פעם ואם כן - סיוטי לילה. ובכלל, כל הז'אנר לא נראה לי

קפצתי מפחד בקולנוע בהארי פוטר 2 למען השם!!! כשהבסטיליקס קפצה משום מקום... הו, זה סרט אימה איכותי!

ומה גרם לכל ההשתפכות הארוכה והמרגשת הזו? נו ברור, סרט אימה בשם "סיילנט היל". אתמול אני וידיד (שממש לא מפחד מסרטים מפחידים וגם ראה כבר את הסרט - כלומר הצופה המושלם בשבילי) ראינו את הסרט.. כלומר, הוכרחתי באיומים להתמודד עם פחדיי ולצפות בסרט.. ותכלס? לא היה כ"כ נורא! (תזכורת לעצמי: לשאול את הידיד איך הנמק המתפתח ביד) היו קטעים מגוכחים, היו קטעים מפחידים, הרעיון היה יחסית חמוד וגם הסוף, ואהבתי את השחקנית. להגיד שנהנתי? נאאא...

טוב, אולי בסרט הבא..

stay tuned

מואחאחאחאחא

האם אי פעם חשבת על השאלה הבאה במלוא הרצינות: אם היית צריכה לחזור לנקודה אחת בחייך, בה עשית החלטה גורלית הקשורה לחייך - מתי זה היה ואיך היית משנה אותה?

אני מדמיינת זאת בראשי כנקודות צומת בחיים בהן נפרשות דרכים רבות לפניך, שבילים שכל אחד מהם יוביל אותך למקום אחר בחיים. כלומר, נקודות בחיים שאם היית עושה בהן משהו אחר ממה שעשית, בוחרת דרך או מסלול שונה, כל חייך היו נראים אחרת וכשתיהיי בת 80 תביטי לאחור ותראי את כל אותן הנקודות ואולי תחייכי ואולי סתם תרגישי עצבות קלה.

אני לא באמת מאמינה שאי אפשר להחזיר את החיים למסלול הנכון אפילו אם עשית טעות היכן שהוא באמצע הדרך אבל כנראה, בכל מקרה את תשלמי עליה מחיר יקר מכיוון שבעצם בזבזת שנים רבות מחייך על טעות זאת. אך שמצד שני, השנים הללו גרמו לך להתבגר, להבין את עצמך טוב יותר ולכן אולי בעצם טוב שחווית אותן?

אז אולי בעצם בחרת בדרך הנכונה ולא ידעת זאת? וכן, אולי בחרת בדרך הלא נכונה אך הנוף היה ממש יפה ונהנית לך? ורק כשהגעת למטרה ראית שזהו בעצם לוע הר הגעש... הדרך לקחה יובלים והתאמצת בה קשות אך אין לך דבר לעשות מלבד להסתובב על עקביך, או לבחור בדרך חדשה. אז אולי ההנאה הייתה שווה זאת?

תכלס אני חושבת שאם היה לי את כל הזמן שבעולם, לא הייתה לי שום בעיה לתת לעצמי לבחור בדרכים הלא נכונות, להתנסות ולמצוא את עצמי בעולם המבלבל הזה.

אם כך מדוע איני יכולה לעשות זאת? בגלל שאני אישה. באמת! זהו המכשול הגדול ביותר שעומד בדרכי!

ובעצם לא בדיוק העובדה שאני אישה היא המכשול בדרכי אל ההגשמה העצמית אלא העובדה שאני רוצה ילדים בשלב כלשהו בחיי. כלומר, אם חושבים על כך: גבר יכול בכל שלב בחייו לעשות ילדים ואין עליו שום לחץ בעיניין - אפילו בגיל 60 הוא יכול ואין שום בעיה עם כך (כל עוד השנורקל מתפקד כמובן ), אך לנשים יש בעיה - השעון הביולוגי מתקתק ורק בערך עד גיל 36 הן יכולות לעשות ילדים ללא סיכון. וכשאני חושבת לעצמי על כך - האם באמת אצליח להגשים את עצמי במלוא מובן המילה עד גיל 36? (רק עוד 16 שנים! הצילו! ) האם אגשים את עצמי כך שכל מה שישאר לי לרצות זה לעשות ילדים (ומבן הזוג תכלס לא אכפת לי כי היי, יש בנקי זרע )? הרי ילדים, עם כל היופי שבדבר, אילו אזיקים והתחייבות עצומה. צריך כסף, סבלנות, בגרות וכד'. בנוסך צריך להספיק לטייל בעולם, להשיג חסכונות וגם לעסוק במשהו שאת אוהבת. אולי כמובן גם להתחתן, למרות שאני לא באמת רואה קשר בין הדברים מכיוון שניתן להתחתן ולא לעשות ילדים או לא להתחתן לעולם (כפי שנדמה שיקרה לי) ולעשות ילדים לבד.

ובכן, אני לא חושבת שאספיק לעשות את כל זאת עד גיל 36 - זהו דד-ליין די מלחיץ אם לומר את האמת... רק בגיל 29 בערך אשתחרר מהצבא ואני כבר מודה שאלקטרוניקה היא לא משוש חיי. כלומר - אני אעסוק במשך 9 השנים הקרובות במשהו שלא באמת מגשים אותי וגורם לי אושר ועיניין אמיתי וטהור. לאחר מכן אצטרך לעבוד שנתיים-שלוש, לחסוך כסף ואז כמובן לנסוע לטייל קצת בעולם, אולי לגור שנתיים-שלוש באיזה אי טרופי ולמלצר, אח"כ לחזור לארץ, לעשות תואר במשהו מדליק שקשור לעיצוב/ציור. אצטרך כמובן גם להצטרף לאיזה הרכב נגינה, ובשביל הכיף ללמוד פיתוח קול... אה, וכמובן לצייר ציורים רבים באיזה סטודיו קטן... ורק אחרי שאסיים את התואר, אחזור לעבודה בתור אלקטרונאית (בתנאי כמובן שלא אצליח להתפרנס מהתואר הנוכחי/מהציורים שלי), אמציא איזה פטנט מטורף שיסדר אותי לכל החיים.. טוב אני כבר מפליגה בדמיונות..

אז באופן בסיסי: לעשות תואר במשהו שמעניין אותי יותר מאלקטרוניקה (והרי אז כבר בטוח אדע מהו) וזה יקח עוד 4 שנים ורק אז לעשות ילדים.. חישוב מהר -  אהיה כבר בת 39! אהיה בת 39 כאשר אגשים את עצמי.. והשעון הביולוגי התפוצץ!  ובכן.. האם זה אומר שלא אגשים את עצמי? שאתפשר? איזה חרא של חיים אם כך!

ובכן, בעבר לא האמנתי שיש דבר כזה בכלל - נקודות אל חזור בהן הדרך שבה פנית תשנה את כל חייך. הייתי מסתכלת לאחור אל חיי הלא-כ"כ-ארוכים ולא מוצאת דבר שבאמת מצדיק חרטה עמוקה. אך כעת אני יכולה לראות שתי נקודות כאלו - הנקודה בה החלטתי לעשות תואר הנדסאית והנקודה בה החלטתי לעשות את התואר בהנדסה. לא שאני באמת מצטערת על בחירותיי, פשוט שאני רואה שבדרך זו לא אספיק להגשים את עצמי למרות שהנוף בדרך יפהפה...