אין פה מה לקרוא

נכנסתי לנושא החם וקראתי שאם אני רוצה להיות יהודיה טובה (אופס), מצווה עלי שלא לגור בשכנות לערבים.

היה גם קישור לפוסט שבו אדם חילוני כתב שהגיע הזמן להפסיק עם הפלצנות ו"התיפייפות הנפש", בלא קשר לדת - הוא אינו רוצה שכנים ערבים.

מכל מה שקראתי (אצלו) השכלתי והבנתי ששכנים ערבים הם פגע רע, שהם מתנהגים בצורה פרועה, שאין הם טורחים לשלם את התשלומים הנחוצים בזמן ושבנוסף לכל זאת, הם אף עלולים לפתות את ילדי, לחטוף את מחמדיי לאום-אל-פאחם או טייבה במסווה של נישואין.

בולשיט.

תחת כל הדיבורים על "אמירת האמת" וה"דוגרי" מסתתרים רגשות פרימיטיביים בהרבה - פחד מהשונה והשפלתו, התבדלות וגזענות.

אני גרה בעיר שבה אין לי מגע רב עם ערבים ואולי גם לי היו סטיגמות מסויימות על אותה תרבות שאינני מכירה, אך במשך השנים הספקתי ללמוד מוזיקה עם פסנתרנית ערביה נוצריה (וחיבבתי אותה מאוד) ואף לגור עם שתי שותפות ערביות נוצריות (אחת אחרי השניה) כאשר האחרונה הפכה לחברה טובה שלי.

בנוסף, במכללה בה אני לומדת ישנם ערבים שלומדים בפקולטה שלי ואין הם שונים במיוחד מהיהודים.

השפה שונה, המנטליות שונה, אך בכלל לא ניתן להכניסם לתוך משבצת ה"מופרעים" או כיוצא בזאת.

אני לא מבינה איך אנחנו, העם היהודי, שסבל מכל-כך הרבה חוקים מפלים, שסבל שואה שלמה רק בגלל השייכות לגזע השמי, הפכנו להיות כאלה סנובים מתבדלים ומרימי אפים, שאנחנו עלולים לתמוך בחוקים המפלים אדם בגלל דתו, מינו, צבעו.

למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה ומ"מה ששנוא עליך, לא תעשה לחבריך"?.

אני מודעת לעובדה שאנחנו גרים במדינה עם המון קונפליקטים, שאנחנו נמצאים במצב קשה על סף משברים ומלחמות, שכולנו גדלנו בידיעה שנלך לצבא ("כולנו", כמה נאיבי מצידי) יום אחד ושלצבא יש אוייב מסויים, אך עדיין אין זה תירוץ לכך שלא נסכים לחיות בשכנות עם אנשים מסויימים שרוצים בזאת רק כי הם שונים מאיתנו.

אולי אני נשמעת כמו מטיפה נאיבית ופלצנית, אולי יש מי שיקרא את שכתבתי ויחשוב שאני הולכת על פי טרנדים ושאם הייתי מגיעה למצב שפתאום יכנסו שכנים ערבים לבניין שלי, הייתי מגיבה אחרת לחלוטין, אך עלי להעמיד דברים על דיוקם - כל מי שמביע ידידות כלפיי, אביע את אותו הרגש כלפיו. אם יש לי שכן, לא משנה מה דתו, גזעו, מינו אשר איננו מתנהג לפי הכללים הבסיסיים של יחסי שכנות טובה - יש לי בעיה איתו. יש יהודים שיכולים להיות בהמות, ערבים, אמריקאים, צרפתים... כל מקרה לגופו.

והכי חשוב, שוב - אנא זכרו שעברנו שואה, שהאנטישמיות עודנה קיימת, שיש מי שיעקם את אפו ולא יקח אותנו להיות לו לשכנים או לעובדים רק כי אנחנו יהודים ועל כן, אין לנו זכות להיות אנטי-גזע כלפי אנשים אחרים, כי חווינו זאת על בשרינו. ויש לזה תחושה של צריבה.

לא אוהבת אותי ולא אוהבת מה שנהיה ממני.

לא אוהבת לשבת באחד-עשרה בלילה ולתסוס.

לא אוהבת לאבד חברים.

לא אוהבת את התכונה שלי לא לדבר על בעיות ולהתרחק במקום להתעמת.

לא אוהבת את האנטיפטיות שלי, את ההתנשאות, חוסר החמלה, הרכלנות, העצבנות.

מי אמר שלקבל את שלך חשוב יותר מלהיות אדם נחמד? אז מה אם צריך לומר תודה אחרי כל מילה שנייה...

רוצה ליהנות מכל רגע ולא לבזבז אותם על שטויות כי אני לא רוצה לבצע מטלות חשובות כרגע.

לא רוצה את החיים האלו.

מזל שהסופ"ש מגיע...

למה כשמישהי אחרת אומרת שהיא מצאה את עצמה יושבת ובוהה בתרגילים בלי לעשות דבר, שהיא נפלה במבחנים שהיא יודעת שהייתה מסוגלת לעבור מפני שהיא לא למדה אליהם בכלל ושזה גרם לה להבין שהמקצוע לא מתאים עבורה ושהיא צריכה לעבור תחום, אני מוצאת את דבריה רלוונטיים, רואה בבירור שאם זה כך - היא אכן עשתה את הבחירה הנכונה וכשזה קורה לי, אני קוראת לזה עצלות וחוסר אמונה עצמית?

אולי כי אני פחדנית יותר?

(ולמה אני לא מצליחה להתחייב לריצות? הרי התוצאה הנוכחית כל-כך עלובה...)