אין פה מה לקרוא

אני חיה בבועה כרגע, לא מוציאה כמעט את הראש מהחדר.

הברכיים כואבות בעקבות ישיבה מתמשכת, שעות העירות והשינה מתבלבלות לחתולין, מרגישה נרפות, נרגנות.

אני מנותקת מהכל וממוקדת כרגע בסבל הפרטי שלי (בעצם הייתה פה התנצלות ארוכה על כך שאני רוצה לקטר על סבלי הפרטי בעוד הסבל בחוץ מתפרץ ומקטין הכל).

בסך הכל רציתי לקטר: משעמם לי! נמאס לי לשבת בנקודה אחת כל היום!

אני לא עובדת ולא מנצלת את הזמן באופן נכון וראוי, לא מסוגלת לקבוע לעצמי מטלה ולבצע אותה.

אני יושבת, סובלת, תוססת, רוצה לעשות כל דבר רק לא הדבר שעלי לעשות.

אך ההגשה מחר(!!!) ואני עוד כ"כ רחוקה משלבי סיום שכל אדם אחר, אשר היה נמצא במצבי, היה כבר מזמן מקבל התקף לב ומתחיל להוציא קיטור מרוב מאמץ וניסיונות לסיים בזמן.

רק אני והסוליטר.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף.

צריכה לקחת את עצמי בידיים דחוף!!!

לא אוהבת אותי ולא אוהבת מה שנהיה ממני.

לא אוהבת לשבת באחד-עשרה בלילה ולתסוס.

לא אוהבת לאבד חברים.

לא אוהבת את התכונה שלי לא לדבר על בעיות ולהתרחק במקום להתעמת.

לא אוהבת את האנטיפטיות שלי, את ההתנשאות, חוסר החמלה, הרכלנות, העצבנות.

מי אמר שלקבל את שלך חשוב יותר מלהיות אדם נחמד? אז מה אם צריך לומר תודה אחרי כל מילה שנייה...

רוצה ליהנות מכל רגע ולא לבזבז אותם על שטויות כי אני לא רוצה לבצע מטלות חשובות כרגע.

לא רוצה את החיים האלו.

מזל שהסופ"ש מגיע...

למה כשמישהי אחרת אומרת שהיא מצאה את עצמה יושבת ובוהה בתרגילים בלי לעשות דבר, שהיא נפלה במבחנים שהיא יודעת שהייתה מסוגלת לעבור מפני שהיא לא למדה אליהם בכלל ושזה גרם לה להבין שהמקצוע לא מתאים עבורה ושהיא צריכה לעבור תחום, אני מוצאת את דבריה רלוונטיים, רואה בבירור שאם זה כך - היא אכן עשתה את הבחירה הנכונה וכשזה קורה לי, אני קוראת לזה עצלות וחוסר אמונה עצמית?

אולי כי אני פחדנית יותר?

(ולמה אני לא מצליחה להתחייב לריצות? הרי התוצאה הנוכחית כל-כך עלובה...)