כבר הגבתי שתי תגובות מזועזעות בפייסבוק, ובעקבות זאת חשפתי את התחת השמאלני הגדול שלי בפני כולם, אך עדיין נותרה בי התחושה ההיא, שגורמת להקאת מילים מאוגדת היטב (בניגוד לאותם זמנים חסרי מוזה שבהם כל מילה מחולצת בכוח וגם כואב אחר-כך).
אני מרגישה קצת חוטאת, קצת מזועזעת. זה כנראה מה שליבה את ההתלהמות, יצר הכתיבה והדעתנות. היינו בפאב ושתיתי חצי שליש בירה, למרות שאסור לי, כי אני לוקחת איזו תרופה, וזה אפילו לא היה כזה טוב כמו שציפיתי. ציפיתי לבירת תפוחים מגניבה וקיבלתי במקום זאת משהו שמזכיר יין מוגז, סטייל השמפניה המזוייפת ההיא, עם חותמת ה-Young, כדי שיבינו הצעירים ההם, שלהם לא מגיע משהו טוב יותר.
אני כל-כך לא טובה בשמירה חדשות סמי-רעות לעצמי. אם מישהו שואל אותי "נו, מה עם הספר?", בקול פוץ נמוך שכזה, הפוקר פייס שלי מתנדף, הפנים מתעוותות בכאב והנה גם ההשתפכות מופיעה - תכלס, לא משהו בכלל, אני סטלנית, עצלנית ובלתי אחראית בעליל, יאדה יאדה. בטח סתם רצה לשאול אותי על מקצב ה"מה שלומך?" - ובמקום זאת הוא קיבל השתפכות. מזל שיש אנשים יותר סטלנים ממני, כאלו שבכלל לא ידעו שצריך לכתוב את הספר חיחי.
בכלל פתחתי את הדף הזה כי רציתי לכתוב פוסט הלל לזוגיות. על איך שבחיים לא הייתי מוותרת על מה שיש לי עכשיו בשביל איזה ריגוש זול כלשהו.
כל פעם מחדש אני מריצה בראשי את המילים שלו, את המחמאות שלו... מעולם לא אמרו לי דברים כאלו לפני כן, במיוחד לא בעוצמה וכנות שכזו. לפעמים מתעורר הספק, כי קשה לי לדמיין שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. הביטחון העצמי הקצת ירוד טוען טענות משמעותיות ובחצי אוזן אני מקשיבה להן ובו-בזמן הודפת ומסבירה שאני פשוט ברת מזל, שהעובדות הן שיש גבר שמסתכל עלי ורואה עולם ומלואו, גבר שמכוון אלי עיניים זוהרות בעוד אני בזרועותיו.
אני משווה למאורעות עבר ורואה איך הכל היה ריק ריק ריק, גם אם בזמנו חשבתי שלא. מבט מבוגר ומפוכח יותר מסביר לי שמאורעות העבר מכוונים אל מאורעות ההווה, שיש סיבה לכל דבר. שכל הסרטים, הדמעות, אי ההבנות לעולם לא יעלמו לחלוטין, אבל האחוז והתדירות שלהם יהיו קטנים משמעותית.
ואני אכין בשבילך עוגות כשאהיה גדולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
