כבר שבוע וחצי שאינני לומדת ובמקום זאת מוצאת דרכים מגוונות להתחמקות.
את השבוע פתחתי בשריצה בבית, מאחר והסמסטר נגמר ונוכחותי אינה נדרשת יותר. אמנם את ההרצאות כבר מזמן הפסקתי לפקוד, במיוחד אילו המתחילות ב- 8:00 בבוקר, אך סמסטר מרובה במעבדות עדיין גרם לי להוציא לפחות פעם אחת ביום את אפי מדירת המעונות הפעוטה שלי ולהתייצב טרוטת עיניים בפני מרצה זה או אחר (באיחור כמובן).
אומרים לי שאתגעגע לכל הלימודים האילו ואני מאמינה להם בלב שלם, אך קשה להכחיש שלחץ המבחנים והעבודות (כולל העבודה שאין-לומר-את-שמה, עבודה הסיום הנשכחת, הנעלמת והמוכחשת) לא מפיל עלי אימה וכיווצ'וצ'י לב קשים עד כדי התקף לב מדומה.
בכל מקרה, השבוע התחיל בבית, התחיל בשעה המוקדמת בה צלצל השעון המעורר והמשיך בשעה המאוחרת בה התעוררתי באמת, משם התדרדר לפייסבוקינג ולאחר שנמאס לי לבהות במסך מרצד ולצורך ריענון ושינוי, עברתי לטלוויזיה ולזפזופ מסיבי. בין לבין ניסיתי להבין מה רוצה המרצה לתכנות (מכוון אובייקטים) בעבודה שהוא העניק ברוב טובו לנו, תלמידיו, שמתים לעבודת סיום מפלצתית בדיוק בתחילת עונת המבחנים הבאה עלינו לטובה.
אז הבית לא היה המקום הטוב ביותר ללמוד בו, למרות שיכולות ההתחמקות שלי מלמידה (לעומת יכולות הלימוד שלי) הן אדירות ומאסיביות ולכן, כנראה גם בחדר אטום בו אין דבר מלבד חומרי הלימוד אצליח למצוא דבר מה אחר בו אוכל להתמקד. בשלב כלשהו דיברתי עם שותפי לעבודה אחרת (שלבסוף, על אף הזמן הרב שהשקענו בה והעובדה שהיא עבדה לתפארת מדינת ישראל, קיבלה את הציון - 90 הקצת מעליב, לנוכח ההשקעה הרבה מצידנו. מצד שני, היה לנו רפרנס כך ש... מגיע לנו?), בחור דיי נוירוטי שהצליח להוציא אותי מדעתי פעם אחר פעם, בכל ישיבה משותפת לצורך כתיבת העבודה ולאחר שהוא שאל אותי בפאניקה אם התחלתי כבר להתכונן למבחן שביום רביעי החלטתי שאולי באמת כדאי להציץ באחד המבחנים לדוגמא. אז הצצתי וגיליתי שהמבחנים שהמרצה נותנת דיי קשים - הדרישה היא לשבת במשך שלוש שעות ולתכנן ולתכנת פרוייקטון קטן, דבר דיי מתיש ודיי קשה להספיק לעשות זאת ב-3 שעות בלבד. מצד שני - לא הייתה ממש דרך מוחשית להתכוננות כך שמלבד לעבור על מבחן לדוגמא לא עשיתי דבר.
אז בזבזתי את הזמן עוד ועוד, מזגזגת בין עבודת התכנות, אי ההתכוננות למבחן, הטלוויזיה והמחשב, שוקעת בדכדוך קל, ככל שהזמן עובר ובזבוז הזמן גובר (והעבודה שאין-לומר-את-שמה נושפת בעורף בעודי מתעלמת ממנה בנחישות) וככל שהדכדוך גבר, הרצון לעשות ולו דבר מה הלך ונעלם. תחושת חוסר האונים השתלטה על הכל, לא יכולתי ליזום דבר, הדחיינות הרימה ראשה המכוער גם כן... במצב הזה קשה אפילו ליזום דבר מה מחוץ לחובות הלימודיות - לצאת לטיול, לעשות סידורים, לעשות קצת כושר... כשהלחץ הנפשי גדל אינני מסוגלת לדמיין עצמי עושה דבר מה מלבד למידה (כלומר - התחמקות מלמידה). רביצה ובהייה, זה כל מה שיש. רק בזכות חוגציור יצאתי סוף כל סוף מהבית.
האם ציינתי שאני לוקחת שיעורי ציור? כל יום שני יש "חוגציור" שמביא עניין רב ושמחה לשבוע האפרפר שלי. במשך שלושת החודשים האחרונים למדנו לצייר בפחם ובשיעור הבא כבר נתחיל ללמוד לצייר בצבעי שמן. אני ממש נהנית ורוצה להמשיך בכל עוד ועוד ואף להתקדם למצב בו אעסוק בכך גם מחוץ לשלוש השעות השבועיות הנוכחיות... אולי מתישהו בעתיד יהיה לי איזה סטודיו קטן בביתי בו אוכל לעסוק להנאתי במגוון פעילויות מהנות שכאלו.
ובכן, את החוגציור של יום שני דחיתי, כי דחיינות וראש מכוער וכאלה (וגם לא היה לי כוח לנסוע באוטובוס עד המכללה) וזה היה קצת מטופש כי בבית לא למדתי והקבוצה של יום שני חמודה, ואילו הקבוצה של יום שלישי צעקנית, לא רצינית ומאוכלסת במגוון נשים בשנות ה-50 לחייהן . חוגציור של יום שלישי בערב היה קצת מעצבן, הצגנו את כל הציורים שציירנו עד כה, כל אחת בתורה. הציירת החובבת הראשונה שעלתה לחלוק עימנו מהשגיה השנה הציגה לנו את כל יצירותיה, אשר רמתן לא היתה גבוהה במיוחד, והקדישה לכל אחת ואחת את הזמן שהיינו מקדישים לבחינה וספיגה של יצירת אמנות מהשורה הראשונה. היא התעכבה על כל יצירה בכדי לתת לנו, הצופים, את השהות לבחון כל פרט ופרט, לשמוע סקירה פסיכולוגית לגבי הסיבה שהיה לה כל-כך קשה לצייר את הציור הזה והזה ועוד כהנה וכהנה. כך בוזבזה לה חצי השעה הראשונה. אני עליתי אחריה וזכיתי לפידבקים חיוביים ולאחר מכן עלו גם השאר, כאשר ההיערות נעו בין ניתוח פלצני של הציור ע"י התלמידים והמורים, לקריאות "ציצים" מפי נשים מבוגרות וסתם עקיצות ורכילות. מה שכן, ביצעתי הזמנה של חומרים וצבעים כך שבקרוה אהיה בעליהן הנלהבת של שפכטל ומספר מברשות וצבעים.
ביום רביעי היה המבחן (המאכזב) ולאחר מכן הייתה חתונה, שריצה בבית שאיננו שלי וגיפופים לרוב, אך כלו יכולות החפירה שלי ועל כן אפרד לשלום ובשמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
