אין פה מה לקרוא

היום שלי התחיל כ"כ טוב... קמתי מוקדם, נסעתי לבריכה... ומשם הכל החל רק להתדרדר! בבריכה שהיתי יותר מהמתוכנן ולא היו לי הכוחות הנפשיים לעזוב את השמש והמים והחברה החביבה ולחזור ללימודים. אז לא חזרתי. למדתי היום, מתוך 7 שעות, בקושי שעתיים ושאר הזמן בזבזתי על יוטיוב (העונה ה-6 של הדוגמנית הבאה של אמריקה) ושאר ירקות. החברה הבריזה לי משיעור הג'אז ההוא שהיא קראה לי לבוא איתה אליו ולכן לא רציתי ללכת לבד למקום לא מוכר ולא ידוע (אין לי מושג גם איפה זה בדיוק ובכלל, לא כיף לבד) אז במקום לעשות ספורט ע"י ריקוד, תיבלתי את חיי עם סנדביץ'. וגלידה. ושוקו יוטבתה. כשהתכנון היה לחטוף משו קטן בערב כי כמו שסבתא אומרת תמיד (ומסתבר שגם יוגי): "את ארוחת הבוקר אכול כמו מלך (וכך עשיתי), את ארוחת הצהריים אכול כמו נסיך (הממ אני אכלתי כמו מלכה ) ואת ארוחת הערב תן לאויב (וכאן כבר ידוע מה קרה)".

אז חוץ מזה שבמקום לבצע משהו מעניין, כיפי וספורטיבי בלסתי לי להנאתי, גם לא ניצלתי את הזמן לכפר על חוסר הלמידה הקודם שלי. במקום זאת ראיתי עוד קצת מהאמריקאיות הללו, ראיתי גם קצת מהתוכנית בערוץ 2 "בעירום מלא" (שהופכת למעניינת פחות ופחות מרגע לרגע, לעומת אחותה הבריטית) וראיתי את הסרט "הרדוף לבן" (סרט ממש יפה שראיתי חלקים שלו בעבר). אה, וגם מסעדות בשיפוץ בערוץ החיים הטובים (משום מה אני מוצאת הנאה בלראות דברים נהרסים ונבנים מחדש).

כעת כבר 00:37 וזה אומר (הממ היה קשה לנחש) שלא הלכתי לישון ב-23:30 כמתוכנן! ילדה רעה . התירוץ שנתתי לעצמי הוא שמאחר וממחר הבריכה לא נפתחת בבוקר, מותר לי לקום יותר מאוחר - ב-8:00 במקום ב-7:30 (אוף, וגםם לא ביקשתי מסבתא שלי שתאיר אותי לפני שהיא הלכה לישון... מישהו מתנדב לשמש כשעון מעורר? ).

בכל מקרה... ממחר אהיה ילדה טובה ואעמוד בהתחייבויות שלי:

8:30 - לקום + 50 כפיפות בטן (לא להתלהב עם ארוחת בוקר של מלכים... גם ככה אני בולסת גם במשך היום באופן מלכותי ביותר)

9:00 - ללמוד ללמוד ללמוד! אני צריכה לסיים את כל מה שלא הספקתי היום - שזה כל חוק גאוס ולעשות חצי מהשיעורים שניתנו לשבוע הנוכחי (שזה ממש הרבה ).

16:30 - לנסוע באופניים לבריכה (שיט!!!! קבעתי עם אותה הבחורה שהייתה אמורה ללכת איתי לג'אז לשחות בבריכה שזה אומר הרבה דיבורים וללא עבודה  אנסה להתחמק ממנה... או להסביר לה שאני חייבת לעשות ספורט ואח"כ אפטפט איתה).

19:00 - לנגן בכינור!!! אני מנגנת פשוט חרא אם אני לא מתאמנת לפני.

20:00 - ללמוד!!!

23:30 - ללכת לישון.

אין מנוחה לעצלים!

עכשיו לנושא קצת אחר.

אני בתאדם בהחלט מושפעת. אנשים שאני מעריכה יכולים לגרום לי לשנות את הדעה שלי מקצה אחד לאחר בממש מעט זמן אם יש להם כושר שכנוע טוב. למשל, אמא שלי היא דוגמא לאדם שאני מושפעת ממנו עמוקות, המוח שלי לרוב שטוף בגללה ואני לרוב חושבת שהיא צודקת . כן, זה עצוב בהחלט. היא פשוט אישה מאוד חזקה ודומיננטית וגם הגיונית מאוד ויודעת לעשות מניפולציות בדרך נסתרת שנדמה לי שאפילו היא לא מודעת לכך.

אז היום שמתי לב לעוד אדם שמשפיע עלי עמוקות - החבר לשעבר הטרי שלי. הוא התקשר אלי היום ופטפטנו ובעוד הוא מנסה להוכיח לי בכל כוחו שהוא עבר הלאה (ע"י העלאת פעם בכמה דקות את נושא הבחורות שבא לו עליהן וכמה שהוא שמח שהוא רווק עכשיו)(כן, כן, חפש על מי לעבוד. אני מכירה אותך יותר טוב משאתה חושב) הוא גם העלה טענה נכונה. אני אמרתי לו שאני לא ממהרת לפרסם ברבים את העובדה שנפרדנו והאמת היא שפשוט יותר נוח לי להשאר מוגנת, מחוץ לשוק. אם אף אחד כמעט לא יודע שאני פנויה עכשיו, גם אני בעצם לא ממש צריכה לחשוב על זה, כשמחשבות על הנושא מביאות את הרצון להפוך ללא פנויה ואני הרי רוצה להשאר פנויה למשך זמן ארוך ככל האפשר. לא שהצעות עפות עלי כל שניה או משהו כזה (עוד מישהו עלול לחשוב שאני בחורה כוסית ומבוקשת) אבל עדין, אני עוד לא מוכנה להחשב לחלק משוק הפנויים פנויות.

אני לא רוצה לחזור אליו, נא לא לטעות. כאילו, לפעמים חולפת לי מחשבה קטנטנה בראש של - למה בעצם נפרדתם בכלל? אבל אז אני נזכרת בחוסר הנוחות הזה, שליווה אותי תמידית מהמחשבה שאני לא שלמה עם זה שאנחנו ביחד. עכשיו אנחנו במין שלב של מנסים לחזור להיות ידידים כמו שהיינו לפני שהידקנו את הקשר. זה קשה. אני יכולה להעמיד פנים שלא מפריע לי לשמוע אותו מדבר גסויות, מתנהג באופן ילדותי ומדבר על בנות אחרות, אבל אני לא רוצה. זה מפריע לי.

לרוב, כשמתרחשת פרידה מבחור בחיי, אני משתדלת לשמור מרחק ולשכוח, לשכוח עד שכבר לא אכפת. רק אם אני עדיין רוצה את הבחור אני ארצה להיות בקרבתו כי אני אחשוב שעוד יש סיכוי. אבל פה זה מקרה מוזר שכזה - מצד אחד אני לא רוצה שנחזור כי אני זוכרת שזה לא היה משו בכלל ומצד שני חסרה לי כ"כ היכולת להרים את הטלפון ולספר לו איך עבר היום שלי ולשמוע על שלו. תמיד זה מצחיק וכיף, אפילו כשהוא חופר יותר מדי על הצבא או מנסה להעביר לי את ההתרחשויות בקול דרמטי של קריין סרטי פעולה () שהוא חושב כנראה שמרשים מישהו. אני גם רוצה לצאת איתו, כי הוא החבר הכי טוב שלי בעירי (אקס יותר נכון) - היינו יוצאים ביחד (ועם עוד חברים) לפאבים וסתם לשחק סנוקר או באולינג (ואני תמיד הייתי מפסידה ) או ארומה או סתם לטייל. לפעמים נוסעים לסחנה או לים... אין לי עם מי לנסוע לים עכשיו!!! . מצד אחד, הוא מתנהג כמו לא קרה דבר וקפצנו שנה אחורה בזמן - מדברים מדי פעם בטלפון, הוא מספר לי על הבנות שבחייו ואני מספרת לו על צרותיי עם החבר... יוצאים ביחד, צוחקים ביחד... אבל אני לא מסוגלת לחזור אחורה, אני רוצה להתקדם קדימה וקשה לי לעשות את זה כשהוא מתעקש שהכל יהיה כמו פעם. אני רוצה שהכל יהיה כמו פעם ואני מרגישה שזה זורם לשם, אבל מצד שני אני רוצה לעצור את הזרימה הזאת, להסביר לו שזה כבר לעולם לא יהיה כמו פעם.

בכל מקרה, הדבר שהוא אמר שהשפיע עלי הוא שהוא לא מבין למה אני לא ממשיכה הלאה בחיי, לפי הגדרתו. למה אני לא מחפשת את הקשר הבא כבר? למה אני לא מספרת לכולם שאני פנויה טריה? ואני לא רוצה להיות בשוק הפנויים... אני רוצה להיות תלויה באמצע ולא לחשוב על זה בכלל. אבל הוא צודק. אני לא צריכה לעצור את עצמי מלדבר על נושא החבר שעלול לעלות, אני לא צריכה לתת לאנשים את הרושם שאני עוד איתו (ולא כי אני רוצה להיות איתו, פשוט המצב הזה של להיות עם חבר הוא מאוד נוח... חוסך מבוכה עם בנים - אני אוהבת להיות ידידה של בנים ללא הצורך לחשוב ולתהות מחשבות של מעבר).

האמת שלמרות שאני לא רוצה שזה יהיה, אבל מה לעשות שזה טבעי, כן יש לי התעניינות (שכעת קצת לגיטימית) במין השני (חח זה נשמע כ"כ גיי). יש איזה בחור שאני חושבת שהוא חמוד למרות שב-ח-י-י-ם אני לא חושבת שיהיה משהו ביננו לעולם. רק כי הוא אדם כ"כ מתוסבך וממש לא מתאים לי. אה, וגם אני הרי מתכננת להשאר רווקה עד שיבוא מיסטר רייט.

אני לא רוצה עכשיו להתלהב ולהתהולל בכל הקשור לבנים. אני פשוט לא ארגיש טוב עם עצמי - אני בתאדם של אדם אחד. רוצה עדיין להיות תמימה ולהאמין באהבה ולא רק ברגשות שצצים ומתנפצים. זו הסיבה שאני לא רצה בזרועות פתוחות לחיים חדשים.

מה שהכי היה מוזר לי בשיחה איתו הוא שהוא סיפר לי שהוא וחבר שלו, הממ שב-מ-ק-ר-ה הוא גם אקס שלי () פשוט ישבו ערב אחד והתחילו לנתח את מערכות היחסים שלי!!!  זה לא מוזר?! הם החליטו שמערכות היחסים שלי מתפרקות לאחר 8 חודשים ביחד ואז נגררות עד שלאחד מאיתנו יש את האומץ להגיד שמספיק (זו הפעם הראשונה שהיה לי את האומץ לומר ראשונה אגב). אבל, זה לא חצוף?! שני אקסים רכלניים שדנים במערכות היחסים שלי בעבר! בנוסף, זה נותן תחושה כאילו לעולם לא יהיה לי משהו שנמשך לזמן ארוך והוא תקין וטוב  אבל הם טועים, זה לא נכון שיש לי דפוס. אחד היה חודש - וזה אפילו לא נחשב. אחד היה 8 חודשים (הממ כאשר רציתי לגמור עם זה כבר אחרי 4 חודשים אבל לא ממש היה לי אומץ - אני לא אמיצה!!! נא להרוג אותי!). אחד היה הממ נדמה לי כמעט שנה מינוס כמה חודשים (לא זוכרת כמה כי זה לא ממש היה מוגדר כל העיניין) ואני לא זו שרצתה לסיים את העיניין אלא הוא ואח"כ עוד הייתי צריכה להתגבר על כל העיניין. אחד היה שנה ו-5 חודשים ולא יודעת מתי זה התקלקל ואחד היה 11 חודשים ואני חושבת שמההתחלה זה היה מקולקל ולעיתים קרובות חשבתי לסיים את כל העיניין. יש פה דפוס??? כי אני לא רואה  גברים רכלניים... שימצאו להם מישהי ויפסיקו לרכל עלי.

אה, ואני עדיין מרגישה שאין לי חברים שאני מחבבת ואילו שאני כן מחבבת גרים רחוק ממני ועל כן אני לא יכולה להתראות ולבלות עימם.

ואני עדיין רוצה לתפוס שיזוף בים  יש מתנדבים לקחת אותי?

טוב, הוצאתי כעסים ותסכולים, השעה 1:20 (אני לא כותבת לאט!!! אני חושבת לאט!!! אוייש גם זה לא נשמע כ"כ טוב) ואני רצה לישון (או לחלופין לסיים לראות את הפרק ביוטיוב )

לילה טוב.