אין פה מה לקרוא

שוכבת על המיטה בבית.

הפוזה טינאייג'רית טיפוסית, על הבטן עם הרגליים משוכלות באוויר, גולשת לי בלאפטופ תחת משבו המרענן של מאוורר התקרה.

בורחת מהידיעה שהשעה מאוחרת ואני קבעתי לעצמי לקום מוקדם למחרת ולבצע סדר יום עמוס.

סביבי בלאגן.

ערימת שקיות זבל וקלאסרים, תיקים וקולבים בפינה של החדר, ליד הכינור שעדיין נותר בתולי ומיותם, למרות ההבטחות החוזרות ונישנות.

בקצה השני של החדר ערימות בגדים מגובבות באי סדר על הפוף החום והמהוה.

על השולחן דפים מפוזרים, על הכיסא תמונות. מגירות פתוחות וגם דלתות ארונות.

כאוס.

חזרתי מהמעונות.

פתחתי שוב את הפייסבוק שהיה מושבת לתקופת המבחנים. המנייאק ממכר.

גלידה מהמקפיא עם סירופ שוקולד מעל, עוגת נפוליאון עם כוס חלב, צ'יפס מהמזווה וחוזר חלילה. אפשר לתבל את התפריט גם בעוגיות שאבא הביא לאורחים שהיו וחלפו.

אין כמו הבית.

סבתא מרגישה רע.

בקרוב היא תהיה בת 82.

או תעבור מ-18 ל-28 לדבריה.

אמא עצובה.

אני מנסה לעודד את שתיהן. לנשק ולחבק. לעזור.

לא יוצא לי. אני אגוצנטרית ומפונקת מדי.

חשבתי לסדר את כל חדרי מהטפחות, לנקות את כל הבית, לעשות כביסה, לקנות פרחים ולאפות עוגה. להעלות חיוך לאמא.

בסוף סידרתי חצי חדר שלי, את השולחן של אחי והעברתי ניגוב מהיר במטבח ובמסדרון. שיהיה ריח נעים.

אמא לא שמה לב ונכנסה עם הנעליים. טוב, זה רק ניגוב מהיר.

מתווצר דפוס בו כל לילה אמא מתעוררת לקראת 2 בלילה ומוצאת אותי עדיין מול המחשב ועושה לי פרצוף חמוץ שאומר - לישון ומיד.

מה, היא לא יודעת שבמעונות היה לי דפוס של לשבת עד 3 בלילה מול המחשב? אולי לא סיפרתי לה...

אני לא רוצה להתחיל ללמוד. במקום זאת אני מנקה ומסדרת, מתרצת בכך שאני לא יכולה לחיות 3 חודשים בחדר השרוי בבלאגן.

בעצם אני הרי בלגניסטית מטבעי ורק לא רוצה ללמוד. כה מפתיע.

אולי מחר אבצע את תוכניותי ואעלה לאמא חיוך.

אני לא מבינה למה היא עצובה...

ראיתי כוכב נולד היום. עוד סימן של בית. הרי במעונות לא היה זמן ולא טלוויזיה.

הייתה יהודית רביץ מדליקה ודומיננטית. כשהיא פתחה את הפה לא היה צריך את כל השאר.

בבית יש זמן להכל בזכות ההדחקה.

אני מנסה למצוא שוב את מקומי במשפחה, לא כאורחת פורחת.

המחשבה שאני אורחת פורחת במשפחתי שלי מעציבה אותי משום מה.

הרי זוהי המבוגרות...

לילה לפני שאני ושותפתי עזבנו את המעונות, ישבנו ובלסנו בשעה מאוחרת ואני העלתי בפניה זכרונות וחוויות מחיי. סתם ככה.

יופי שמצאתי זמן להתחבר אליה לקראת הסוף.

היא ערביה נוצריה ואני סיפרתי לה על הילדות בקיבוץ והיא ממש הזדעזעה מהעובדה שכיבסו במכבסה את הבגדים של כולם ביחד והאיכסה שלהם התערבב לו.

היא סיפרה לי איך במלחמה, בכפר שלה, היו הרבה טנקים וכולם גרו אצל הדודה בקומה הראשונה, כי אין מקלטים, שיחקו קלפים ופחדו מהטילים שעפו משני הצדדים ועשו קולות נפץ חזקים ומפחידים.

למחרת נפרדנו בנשיקה על כל לחי ואיחולים לבביים.

נגמרה לה שנה.