אני בפירוש מרגישה כעומדת על קצה צוק גבוה ומביטה למטה... משתעשעת במחשבה האם לקפוץ או לסור לאחור ואולי סתם להמשיך לעמוד בדיוק שם, להמשיך לבהות במראה המרתק ולהסתכן בכך שפתאום פרץ רוח ידחוף אותי למטה ללא אפשרות בחירה פרטית שלי.
זו הרגשה כה מעוררת בחילה וייאוש אך עם זאת - אדישות. יהיה מה שיהיה, קה סרה סרה.
אני אדישה ועם זאת כל יישותי, כל תא בגופי הינו בפניקה. כל תא זועק - מה יהיה איתי?
אני רואה כ"כ הרבה אפשרויות בחירה סביבי ומרגישה כ"כ פחדנית. רוצה פשוט להתכווץ תחת נטל ההחלטה מתחת לשמיכה ולישון ולישון ולישון.
מתחרטת על כ"כ הרבה דברים... מרגישה טיפשה ווותרנית.
מה יהיה?
אז, כרגיל ההחלטה היא לחכות ולראות.
נסיים את הסימסטר הזה - אם לא בהצלחה, נפרוש ואם בהצלחה - לא נפרוש... דיי פשוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
