אין פה מה לקרוא

יום בהיר ושמשי. יום שמוריד ממך את העול הפיזי של חום וקור, שמוריד את הדאגה לגופך ונוחיותיך  ומשחרר את מחשבותיך לחפשי.

המחשבות מתעופפות ומנקרות ממך את האמת הפנימית. גורמות לך לבקר את עצמך ולנסות להבין באמת, לחפור את כל השכבות שעוטפות אותך - כל הדאגות, המטלות והחובות, ההתעסקות העצמית בחיצוניות ובמה יחשוב האחר. לנסות לסלק את כל אילו ממך ולראות את הכל בפרספקטיבה נכונה, אמיתית לך. להבין האם מעשיך ומנהגיך ראויים, האם להמשיך בדרך בה בחרת ללכת ואפילו אם המסקנה אינה חד משמעית - את(*) מרגישה רווחה. החובה של ההסתכלות הפנימית התבצעה.

ההסתכלות הפנימית אינה מתאימה לכל יום ויום.ב יום אפרורי וקריר את עסוקה מדי בלחשוב כמה רע לך וכמה לא נוח וקר. ביום חם ומעיק כל מחשבותיך מתנדפות וכל מה שאת רוצה הוא לשרוד. ביום קפוא את עוטפת את כל חלקיך ומכווצת אותם יחדיו ומתכרבלת בעצמך.

רק ביום נייטרלי כמו היום, אני הולכת ברחוב, שקועה במחשבותיי. אנשים עוברים לידי ואני לא מתכווצת מפניהם, מסתירה את עצמי ותוהה מה דעתם עלי. האם אני נראית מוזר? האם ההליכה שלי מצחיקה? למה הגוף שלי כ"כ מגושם פתאום?

נשמע מוזר, ההשפעה הגדולה של אנשים אחרים עלי אבל אני ממש לא יכולה לשלוט על כך ביום רגיל. וכשאני מצליחה לנצח את ההשפעה אני נהנית מכך מאוד!

מה שכן, ימים בהירים ושמשיים נשכחים מהר מאוד במחוזותינו וחוזרת ההתעסקות בבחוץ ובפיזיות.

יש אנשים שהחוץ לא מעניין אותך.

אז, האנשים שסביבם לא מבינים אותם ואפילו מפתחים שנאה כלפיהם.

הם חושבים שצריך לשפר אותם - להראות להם את האמת. צריך להפתח! לצאת! לבלות! למה אתה כה סגור ומופנם?

אבל אולי בשביל אותם אנשים, כל יום הוא יום בהיר ושמשי. כל יום הוא יום שמוקדש למחשבות הפנימיות שלהם וחום או קור לא מעניינים אותם וגם לא האנשים שסביבם.

זה לא סותר את אומללותם של אנשי היום הבהיר תמידית! הם כן בודדים, אומללים ואפלים. הם כן צריכים חברים! לא כן? העובדה שאנשים אחרים רוצים את חברתם צריכה הרי להיות מבורכת על ידם!

אבל מכיוון שהם לא זקוקים למנה גדולה מכך הם אולי מאושרים יותר.

לאן נעלמה התמימות שלי? למה אני צעקנית וחברותית כ"כ פתאום?

אני אומרת הרבה יותר שטויות ככה... לכל דבר יש לי תשובה. אני חייבת להתבלט.

למה אני חייבת לכפות על אדם שלא רוצה בחברתי את נוכחותי וחברותי, רק כי הוא מוצא חן בעיני ואם אני לא מצליחה אני חושבת שהוא מוזר מדי בשבילי ושאין צורך לטרוח?

למה אני יודעת שאם לא היה לי חבר עכשיו הייתי מיד מוצאת לי אחד אחר אפילו שאני כל הזמן חושבת שאני צריכה להיות לבד ובכלל לא מתאימה להיות בעלת חבר?

הפכתי למישהי שרציתי להיות, אבל היום אני בכלל לא מרוצה מעצמי.

רציתי להפסיק להיות ביישנית, להפסיק להרגיש צורך להיות נחמדה לכולם ושכולם יאהבו אותי ולתת לכולם הרגשה טובה בקשר לעצמך אפילו אם זה בא על חשבוני ועל חשבון המחשבות האמיתיות שלי, לדעת לענות ולא לשתוק או לגמגם, לדעת להתרגז ולצעוק, להיות אגרסיבית ולא להפנים את רגשותיי.

התקדמתי במטרותיי ורצונותיי. אישיותי משתנה לכיוון הרצוי עם כל שנה שחולפת אך פתאום אני מוצאת את עצמי מתאבלת על אשתקד. למה הפסקתי לאהוב להיות לבד? האם עצמי לא מספיק לי? למה הימים הבהירים מתמעטים ואני עסוקה תמידית בסביבה?

למרות שאולי אני טועה בכל הערכתי לעצמי... אולי אשתקד דומה להווה רק קצת יותר מוחצן?

דווקא בימים הבהירים אני לא יכולה לתפקד בכלל. כל עולמי קורס. אני לא מסוגלת לבצע את מטלותיי כיאות - אני לא מפוקסת.

אך עדיין, הם מתקבלים בברכה.

אולי עדיף להתיישב ולטבוע במחשבות לנצח.

אך האם הדבר לא יימנע ממני לחיות את חיי?

למה הספקות צצים בכל חלקה טובה? טוב לי. אבל חיי לא מתקדמים כפי שחשבתי שראוי שהם יתקדמו. דברים לא מתרחשים כמו שציפיתי.

האם הדרך בה אני חיה את חיי היא הדרך המיוחדת או הביינונית? לא רוצה לטבוע בביינוניות וכל הסימנים מראים שאטבע.

למה אני לא בורחת מכאן? - כי יש לי חובות ומשפחה.

למה אני לא עושה משהו שמגשים את העקרונות הטבועים בי? - כי מה איתי? ומה עם עתידי?

שני עקרונות שמתנגשים - אני והסביבה.

אם לא אשקיע בעצמי, אפול. עצמאותי תידרס. אני לא האישה הקטנה והנתמכת. אני שואפת לעצמאות - לא רוצה מימון ולא רוצה לממן. גם רוצה בן-זוג השווה לי ביכולותיי.

מה יהיה איתי? האם יגיע היום שבו אפסיק להיות מושפעת מהחוץ?

הפתרון היחידי הוא לברוח. אבל לא רוצה לברוח! רוצה להיות חזקה אבל לא לאכזב אחרים. בלבול אחד גדול...

מחשבותיי כרגע עוסקות באנשים מוזרים ובהשפעתם עלי. אני נמשכת למוזר ולשונה. אך האם אני רוצה להפוך את אותו אדם מוזר לנורמלי או לעודד את מוזריותו? אני מושכת לשני הקצוות גם יחד אני מניחה. אני רוצה שהוא ישפיע עלי עם מוזריותו והמיוחדות שלו ובו זמנית להשפיע עליו כך שיהיה יותר נורמלי ויסתדר עם הסביבה (שזו השאיפה שלי בשבילי).

בכלל, האם אני מוזרה ומיוחדת? אני דיי ממוצעת ופשוטה... גובה ממוצע. צבע שער ממוצע. צבע עיניים אפרורי. מחשבה ממוצעת. דעה לא מוצקה - לא לשם ולא לשם. תמיד באמצע. נייטרלית. מנסה לא להיות קיצונית.

אני חושבת שככל שאני מתבלטת יותר, כך אני שוקעת יותר ויותר בממוצעות - רוצה שאחרים יראו את המיוחדות שבי ויוצאת טיפשה.

אני בודדה בלי האחרים, אבל מרגישה שהם מוציאים ממני את הטיפשות והבורות.

כמה זמן כבר לא קראתי ספר טוב? מעדיפה ללכת לחברה ולצחוק ולעשות שטויות מאשר לשבת לבדי ולשקוע במחוזות הדימיון.

אם הייתי כנה עם עצמי, הייתי מחליפה את בגדיי הבוגרים והיפים בבגדים פשוטים וילדותיים. כפי שאני. הייתי זורקת את הג'ינס והמחשוף לעזאזל, אוספת את שערי וזורקת את האיפור לפח.

אבל הראי לא משקר ולי קשה עם כך.

מצד שני, מה פאקינג אכפת לי מראי הזה? - אכפת.

אני צריכה לשתוק יותר. השתיפה יפה לחכמים (אולי זה יכפר על האמת הנשקפת מהראי? ). מסתוריות זו תכונה מוערכת. הרי זו הסיבה שאני נמשכת לאנשים המוזרים - הם מסתוריים בעיני ואני רוצה לפצח אותם.

אך לי יש מה להגיד ואני צריכה לבטא זאת בכל מחיר! ממש לא אכפת לי באותו הרגע האם זה ישמע טיפשי.

אני יושבת בכיתה וחייבת להתבלט, לשאול שאלות, להשתתף, להתפלסף. אמנם יוצאת טפשה לעיתים. אדם שלא מבין ושותק, חף מפשע עד שלא פתח את פיו.

האם אני מתפשרת בכל תחום בחיי? האם אני מיוחדת? אני חכמה או טיפשה? יפה או מכוערת? (צריכה לזכור שלא הכל שחור ולבן). כשמישהו מחמיא לי על המראה שלי, אני מיד יודעת שהוא משקר. מין פאק במוח. אולי זה חוסר אהבה עצמי?

אני צריכה להיות בחברת אדם אחד לפחות שיאמר לי את האמת בפרצוף. זה בריא. כמובן שאני מעדיפה שאותו אדם יהיה אני (אני סלחנית יותר) כי מאדם אחר אני נעלבת.

אני חושבת שאני בשלב טוב אך טפשי בחיי.

יש יותר מדי אמביוולנטיות במחשבותיי.

חכמה וטיפשה. לכאן או לכאן. אהבה או בדידות? רצון לכנות ונוחות בחיי השקר.

האם כשאהיה בודדה אהיה אמיתית?

כל כך הרבה סימני שאלה...

האם הם ימחקו כשאתבגר? או שאאבד את עצמי האמיתי?

...

אני פושטת את בגדי השרד ולובשת חולצת טריקו ומכנס של אחי הקטן... ומרגישה הקלה. כשיבואו הכוסיות ארגיש השפלה.

האופי שלי טפשי בעיניי אך אם זאת אנושי כ"כ...

הכל אני מתרצת עם האנושיות שלי!

אני משווה עצמי לאחרים ואומרת - אני מאושרת. אני משווה את עצמי לעצמי ומחליטה שלא.

מה יהיה איתי? האם עדיף בכלל להפסיק לתהות?

לא, עדיף להמשיך בכך, אך התשובות לא באות... אולי צריך לחזור בתשובה?  אוייש! הנקניק הרוסי והשוקו יחסרו!

אוף! טיפשות טיפשות טיפשות!

אני פשוט צריכה לחשוב לאן אני שואפת מנקודה זו של חיי.

אני לא רוצה ליפול, למרות שכשאני נופלת אני עולה לאחר מכן לנקודה יותר גבוהה.

זו בעיה. ומה אעשה?

מבחינה נפשית: אני צריכה לשתוק יותר, לרכל פחות, להיות יותר רחומה כלפי האחר ופחות צדקנית (וצעקנית).

אני צריכה להתכנס (כמו פונקציה! ) להסכים לעצמי להיות עוף מוזר ולנסות להפסיק להרשים את האנשים סביבי. להפסיק לתהות מה האחרים חושבים עלי.

מצד שני, אני לא רוצה להיות עוף מוזר! כל השנים רק מנסה להפסיק עם כך...

אני מניחה שהמסקנה היא שאין מסקנות ושאני צריכה לשתוק יותר. כאן המפתח להרבה דברים.

(*)יש סיבה עקרונית למה אני כותבת בנקבה

בעולמינו המעוות, היא נחשבת לפלוס סייז: