אין פה מה לקרוא

אני מרגישה ממש אומללה כרגע.

והסיבות שבגללן אני מרגישה ככה הן כ"כ תינוקיות שבא לבכות. אז בכיתי.

לא אהבו אותי מספיק, לא כיבדו אותי מספיק, הבריזו לי, לא דיברו איתי, לבד לי, עמוס לי, חרא לי.

לי לי לי לי לי לי.

גם יש לי חוסר בשינה, גם הלימודים האילו ממש לא באים לי בטוב וגם עוד אנשים מעיזים להיות לא נחמדים אלי! אין להם לב?

פתאום אני מרגישה ממש שונה בתור בחורה במחלקה של גברים. סימסטר הקודם זה לא היה ככה! מכל מקום באות או הערות של "יש בנות במחלקה? לא ידענו.." -מה אכפת לכם???- או הערות שאני מרגישה שאני צריכה לסנגר את עצמי, שההרגשה מהן היא שבגלל שאני בחורה אני לא מספיק טובה לדעת אותם המעירים. יש לי הרגשה שהמרצים מניחים שאני לא יודעת, כי אני בחורה. אם הם שואלים שאלה בחשמל, הם לא יסתכלו לי בעיניים בציפיה לתשובה. צליל הקול שלי העונה למורה מהדהד בכיתה, שונה מכל השאר, גורם לי לרצות לא להתבלט. מרצה אחד העיר הערה בפני כיתה מלאה בבנים ושתיים-שלוש בנות ש"יש החושבים שלנשים אין את היכולת לראיה מרחבית" ~פאוזה ארוכה~ ~כל עיני הכיתה מופנות אל הבנות בכיתה~ ~אני מתכווצת במקומי במבט מרוגז~ ואז משלים את המשפט כאילו כי הוא חייב להיות פוליטיקלי קורקט "אבל זה לא כך כי בלה בלה". אחד הבחורים בכיתתי בזמן מעבדה היום שאל אותי מכל האנשים (גברים) בכיתה בעדינות "את מצליחה? את צריכה עזרה?", מיד עניתי לו ברוגז "למה אתה חושב שלא הצלחתי? " ויריתי בו מבטים מרוזגים עד סוף השיעור. גם הייתה היום מעבדה שבה לא מצאתי לי בן זוג, (וכמובן מיד הרגשתי בודדה ושאף אחד לא אוהב אותי.. למרות שדווקא מישו כן הציע לי להצטרף אליו ואל בן זוגו, אבל כבר אמרתי שאעשה לבד). ואז, כשהמרצה ראה שאני עושה לבד, מיד הוא פתח עיניים בתדהמה ושאל בקול רם איך זה שאני עושה לבד. מיד מתוך אינסטינקט שאלתי בהתגוננות- למה לא? ואז הוא החל במסכת הצטדקויות קולנית שרק ביישה אותי יותר.

ואז כשחזרתי כולי בודדה את כל הדרך הארוכה והחשוכה מהמעבדה ידיד שלי הבריז לי ואפילו לא הרגיש רע עם כך ולקינוח, כשהתקשרתי לחבר שלי להתלונן על היום הרע שלי הוא היה עסוק ולא יכל לדבר איתי. נכון זה נשמע טיפשי? אבל זה היה הגראנד פינאלה של הרגשת הבדד.

כמובן שאחרי שהחבר חזר אלי התלוננתי לו בדמעות עד כמה החיים שלי רעים ואז בחוסר הרגישות וטאקט הרגילים שלו הוא הצליח להצחיק ולעודד אותי... הוא מותק, למרות שהוא יכול לעצבן אותי עד אימה לפעמים.

אני ממש לא יודעת למה אני כזאת בכיינית היום.  ולא, זה לא כי מה-שאתם-בטח-חושבים.

בכלל בלימודים ממש באסה.. לפחות זה נראה לי ככה עכשיו. חשבתי שאחזור לסימסטר עם כוחות מחודשים, אפגוש את החברים, אעשה חיים אבל גם אלמד קשה כך שאקבל ציונים טובים, אשקיע את נשמתי. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מרוקנת מכוחות, סופרת את הדקות בשיעורים, בחוסר שינה תמידי, מאחרת לשיעורים כרגיל, מאוכזבת מעצמי על הסימסטר הקודם ועומדת לשלם על כך ביוקר והכי חשוב - עדיין עושה את העבודה בפיזיקה כי: היום המנחה שלי החזיר לי אותה כי היא לא הייתה טובה מספיק להגשה! כשחשבתי שכבר נפתרתי ממנה ומה שיהיה - יהיה. ואני פשוט קלטתי בעודו מסביר לי מה לעשותכדי לשפר אותה כמה אני לא מבינה את הנושא וכמה אני צריכה להשקיע כדי להבין אותו. ואין לי את הכוחות הנפשיים לכך!!! רק תעזבו אותי בשקט לנפשי!!!

והמערכת שלי ממש גרועה. כל יום אני קמה ב-7 ואני ממש לא בתאדם של בוקר. והכל ממש רעעעעעע  אני פשוט כבר צופה את ארבעת החודשים הבאים כמלאים בחוסר זמן ורגשות אשם (כמו שיש לי עכשיו על כך שאני מתלוננת פה במקום לעשות ש"ב בסטטיסטיקה).

גם חשבתי שאני אהיה יותר מאופסת הסימסטר וזה ממש לא ככה.

אוף. טוב, פרקתי את זה ועכשיו אלך לעשות שיעורים.

מחר יום חדש.

תהיו יפות כמוה.