אני מתפלצת! עם משפחה כמו שלי הסיכוי שאי פעם אהפוך לאנורקסית שואף למינוס אינסוף!
לא שגם ככה יש סיכוי לאנורקסיה בהתחשב בכל אהבתי לנשנושים ובליסה...
רק חזרתי הבייתה לאחר שבוע במעונות וכבר מתחילות ההטרדות מצד אמאבא: "את נראית רזה מדי... את אוכלת???? 
את לא אוכלת, נכון? ידעתי! ילדה מסכנה... בואו נפטם אותה! את רוצה משהו? להכין לך משהו? אבל למה לא?? תראי איזו רזה את! עוד שניה את נעלמת! בסוף תוכלי להסתתר מאחורי מטאטא (הברקה של אבא שלי! 
), את לא שוקלת איזה 40 קילו נכון? לא מאמין... למה את רזה כ"כ? למה לא לקחת איתך יותר אוכל למעונות? אם את לא אוכלת אני אהרוג אותך (אמא. כן.. סיפור עצוב), תאכלי. תאכלייייי. תאכלייייייי!!!"
עעעעעעעעעהההההההה!!!!!!!!
אני כבר כמה שנים על אותו משקל תקין בהחלט, אוכלת מה שבא לי... משמינה אפילו! (ולא מנחת \=)
יש לי עכשיו במקרר שבמעונות ערימה של פנקייקס עסיסיים! זה נראה לכם כמו מקרר של אנורקסית?
אבל לא... ההורים שלי היו חייבים לראות יותר מדי טלוויזיה ולהחליט שכל החלטה שלי לעשות דיאטה תוביל אותי בוודאות לאבדון!
והריטואל הזה מתקיים כל פעם שאני נעדרת יותר משבוע מהבית וחוזרת עייפה אחרי 3 שעות נסיעה באוטובוסים!!!
למה, אתם הייתם נראים פחות עייפים ויותר מרוצים? לא נראה לי...
בכלל, בבית שלי, שמזכיר לי יותר בית פולני מאשר רוסי, אוכל - הוא פולחן!
3 ארוחות ביום. הפסדת אחת? - אסון אקולוגי!
לא סיימת את האוכל = את כנראה חולה במחלה סופנית כלשהי. אחרת אין סיבה.
סבתא הייתה עוקבת אחרי כמות הלחם שהייתי אוכלת בארוחת הצהריים! היא הייתה פורסת 4 פרוסות לחם (בשבילי ובשביל אח שלי) ואם הייתה נשארת פרוסת לחם אחת מהומות עולם היו מחרידות את הבית!!!
ואמא שלי, שכנראה מרגישה רע עם זה שהיא לא פיטמה אותי ואת אחי כל היום, דבר ראשון כשהיא הייתה חוזרת בערב היה להכין לנו סעודת מלכים.
ואם אפילו הייתי מצייצת את המילה *דיאטה* היו מסבירים לי ששום דיאטה ושום נעליים! תעשי ספורט אם את רוצה לרזות! ואז כל פעם שהייתי אוכלת קצת פחות מבדר"כ ישר היו מתחילים לצחוק עלי שאני עושה דיאטות 
איזו טראומה...
כאילו... זה פשוט לא נורמאלי!
אמא נורמאלית לא הייתה רוצה שתירזי ולא תיהיי פרה?
מה זה???
לפחות במעונות עם כל השותפות הכוסיות אני מקבלת קצת פרספקטיבה 
מזל...
ובקיצור חיי קשים ידה ידה ידה
פירצו בבכי ודמעות שליש!
ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
