אין פה מה לקרוא

האם אי פעם חשבת על השאלה הבאה במלוא הרצינות: אם היית צריכה לחזור לנקודה אחת בחייך, בה עשית החלטה גורלית הקשורה לחייך - מתי זה היה ואיך היית משנה אותה?

אני מדמיינת זאת בראשי כנקודות צומת בחיים בהן נפרשות דרכים רבות לפניך, שבילים שכל אחד מהם יוביל אותך למקום אחר בחיים. כלומר, נקודות בחיים שאם היית עושה בהן משהו אחר ממה שעשית, בוחרת דרך או מסלול שונה, כל חייך היו נראים אחרת וכשתיהיי בת 80 תביטי לאחור ותראי את כל אותן הנקודות ואולי תחייכי ואולי סתם תרגישי עצבות קלה.

אני לא באמת מאמינה שאי אפשר להחזיר את החיים למסלול הנכון אפילו אם עשית טעות היכן שהוא באמצע הדרך אבל כנראה, בכל מקרה את תשלמי עליה מחיר יקר מכיוון שבעצם בזבזת שנים רבות מחייך על טעות זאת. אך שמצד שני, השנים הללו גרמו לך להתבגר, להבין את עצמך טוב יותר ולכן אולי בעצם טוב שחווית אותן?

אז אולי בעצם בחרת בדרך הנכונה ולא ידעת זאת? וכן, אולי בחרת בדרך הלא נכונה אך הנוף היה ממש יפה ונהנית לך? ורק כשהגעת למטרה ראית שזהו בעצם לוע הר הגעש... הדרך לקחה יובלים והתאמצת בה קשות אך אין לך דבר לעשות מלבד להסתובב על עקביך, או לבחור בדרך חדשה. אז אולי ההנאה הייתה שווה זאת?

תכלס אני חושבת שאם היה לי את כל הזמן שבעולם, לא הייתה לי שום בעיה לתת לעצמי לבחור בדרכים הלא נכונות, להתנסות ולמצוא את עצמי בעולם המבלבל הזה.

אם כך מדוע איני יכולה לעשות זאת? בגלל שאני אישה. באמת! זהו המכשול הגדול ביותר שעומד בדרכי!

ובעצם לא בדיוק העובדה שאני אישה היא המכשול בדרכי אל ההגשמה העצמית אלא העובדה שאני רוצה ילדים בשלב כלשהו בחיי. כלומר, אם חושבים על כך: גבר יכול בכל שלב בחייו לעשות ילדים ואין עליו שום לחץ בעיניין - אפילו בגיל 60 הוא יכול ואין שום בעיה עם כך (כל עוד השנורקל מתפקד כמובן ), אך לנשים יש בעיה - השעון הביולוגי מתקתק ורק בערך עד גיל 36 הן יכולות לעשות ילדים ללא סיכון. וכשאני חושבת לעצמי על כך - האם באמת אצליח להגשים את עצמי במלוא מובן המילה עד גיל 36? (רק עוד 16 שנים! הצילו! ) האם אגשים את עצמי כך שכל מה שישאר לי לרצות זה לעשות ילדים (ומבן הזוג תכלס לא אכפת לי כי היי, יש בנקי זרע )? הרי ילדים, עם כל היופי שבדבר, אילו אזיקים והתחייבות עצומה. צריך כסף, סבלנות, בגרות וכד'. בנוסך צריך להספיק לטייל בעולם, להשיג חסכונות וגם לעסוק במשהו שאת אוהבת. אולי כמובן גם להתחתן, למרות שאני לא באמת רואה קשר בין הדברים מכיוון שניתן להתחתן ולא לעשות ילדים או לא להתחתן לעולם (כפי שנדמה שיקרה לי) ולעשות ילדים לבד.

ובכן, אני לא חושבת שאספיק לעשות את כל זאת עד גיל 36 - זהו דד-ליין די מלחיץ אם לומר את האמת... רק בגיל 29 בערך אשתחרר מהצבא ואני כבר מודה שאלקטרוניקה היא לא משוש חיי. כלומר - אני אעסוק במשך 9 השנים הקרובות במשהו שלא באמת מגשים אותי וגורם לי אושר ועיניין אמיתי וטהור. לאחר מכן אצטרך לעבוד שנתיים-שלוש, לחסוך כסף ואז כמובן לנסוע לטייל קצת בעולם, אולי לגור שנתיים-שלוש באיזה אי טרופי ולמלצר, אח"כ לחזור לארץ, לעשות תואר במשהו מדליק שקשור לעיצוב/ציור. אצטרך כמובן גם להצטרף לאיזה הרכב נגינה, ובשביל הכיף ללמוד פיתוח קול... אה, וכמובן לצייר ציורים רבים באיזה סטודיו קטן... ורק אחרי שאסיים את התואר, אחזור לעבודה בתור אלקטרונאית (בתנאי כמובן שלא אצליח להתפרנס מהתואר הנוכחי/מהציורים שלי), אמציא איזה פטנט מטורף שיסדר אותי לכל החיים.. טוב אני כבר מפליגה בדמיונות..

אז באופן בסיסי: לעשות תואר במשהו שמעניין אותי יותר מאלקטרוניקה (והרי אז כבר בטוח אדע מהו) וזה יקח עוד 4 שנים ורק אז לעשות ילדים.. חישוב מהר -  אהיה כבר בת 39! אהיה בת 39 כאשר אגשים את עצמי.. והשעון הביולוגי התפוצץ!  ובכן.. האם זה אומר שלא אגשים את עצמי? שאתפשר? איזה חרא של חיים אם כך!

ובכן, בעבר לא האמנתי שיש דבר כזה בכלל - נקודות אל חזור בהן הדרך שבה פנית תשנה את כל חייך. הייתי מסתכלת לאחור אל חיי הלא-כ"כ-ארוכים ולא מוצאת דבר שבאמת מצדיק חרטה עמוקה. אך כעת אני יכולה לראות שתי נקודות כאלו - הנקודה בה החלטתי לעשות תואר הנדסאית והנקודה בה החלטתי לעשות את התואר בהנדסה. לא שאני באמת מצטערת על בחירותיי, פשוט שאני רואה שבדרך זו לא אספיק להגשים את עצמי למרות שהנוף בדרך יפהפה...