אין פה מה לקרוא

הנה הגיע לו שבוע חדש לפתח דלת חיי.

התבנית כבר ברורה:

נקישה בדלת. אני מתרוממת בחוסר חשק אופייני מהספה עליה רבצתי בעצלות עילאית, זרועותי מתמתחות, גופי מתייסר. מציצה בעינית בחשדנות ומעקמת את האף באי חשק - הוא כאן. מתעכבת על כל מנעול ומנעול, מסובבת באיטיות מתמשכת ונוזלת. לבסוף הדלת נפתחת על אף כל מאמצי לעכב בעוד אלפית השנייה את הרגע המרגיז... והנה הוא כבר נכנס! מתרוצץ סביבי בקדחתנות, עובר כסופה ומפזר את חפציי לכל עבר, מקפץ ומרקד בעודו ממלמל מילים חסרות פשר במהירות עצומה, עוצר לרגע לברכני לשלום ובורח לו חזרה לחור הנידח ממנו הופיע.

ואני בפה פעור, מביטה סביבי כמו מקיצה משינה יגעה, ממצמצת פעמיים, טועמת את נוכחותו באוויר ומיד קורסת לאחור אל הספה, מקור אושרי, לשינה מתוקה היראה את שעת היקיצה.