אין פה מה לקרוא

אאוץ'. זו מילה שמסכמת יפה את כל ההוויה שלי כרגע.

התרגלתי לחיות את החיים היפים - מנוונים ונטולי כאבים, במיוחד בדבר הזה שנקרא... מה קוראים אותו? שריר.

כואב לי בכל מקום - כואב לי לשבת, שרירי הבטן כואבים, הרגליים מציקות, הצוואר נתפס מהתיק שהכיל שני ליטר מים, אני עייפה ולקינוח נשרפתי, כי חשבתי שהאובך ימשיך והשמש תתחבא ובמקום זאת היה יום יפה, שמשי וקייצי .

לאחר שסיימתי עם הטענות והמענות - טיול האופניים היה לי לכיף גדול

I felt alive, you know?

השדות הירוקים, רוכבי האופניים החביבים המברכים אותך בבוקר טוב לבבי למרות שאנחנו זרים בעצם, הקימה המוקדמת כשעוד קריר בחוץ, האוויר הצח, השקט, התחושה שהגוף שלך ממש פועל ולא נועד רק לנשיאת מלך המלכים - מוחו של ההומו ספיאנס.

נסעתי עם שכני לבניין, שגילו לא רחוק מאוד מגילי, בחור חביב שעושה תואר בהיסטוריה בירושליים (כעת כל הריאליים נושפים בבוז בוודאי).

קמתי מוקדם מדי, בבוקר יום שבת (6 בבוקר - אני עדיין בשוק מעצמי), הדפתי את ניסיונות אבי (שמשום מה התעורר גם כן ותהה לאן אני בורחת) לשכנע אותי שאני אדם מנוון מכדי לשרוד 20 ק"מ על אופניים , ו-off we go.

אני גאה באופניי שננטשו והוזנחו בשלושת השנים האחרונות (כלומר, מאז שהם בבעלותי כמובן), אך שרדו את הדרך ובכבוד, אני גאה בעצמי ומאחלת לי כל טוב, חיים יפים, ברכה ואושר (טפו טפו טפו) ושכן ירבו הטיולים וגם תודה לכל מי שהביאוני עד הלום (ישבני דואב... אפשר לשים על זה כרית?).