אין פה מה לקרוא

היומיים וחצי האחרונים היו מאוד מאוד חביבים.

החופש הבא עלי לטובה משפיע עלי באופן חיובי בכל תחומי החיים.

הוא גורם לי לעשות דברים שרציתי לבצע כבר זמן רב, הלחץ ירד (אפילו לא ידעתי שאני אדם לחוץ, אבל עור הפנים והציפורניים הלא-כסוסות אומרים אחרת), מצב הרוח עלה, שעות השינה שלי נורמליות, אני זזה יותר ומתקשרת יותר עם אנשים.

אתמול קמתי מוקדם יחסית (בשבילי ממש מוקדם זה 8 בבוקר, כן? אדם ישנוני לפניכם), קניתי בלוק ציור ועפרונות צבעוניים והלכתי לשבת ולצייר על איזו גבעה נישאת באמצע העיר היפה שבה אני לומדת. סביבי היו פרחים, המוני חרקים מזמזמים, עשבים גבוהים ושקט... השלווה הממה אותי. זה לא שאני רגילה גם ככה ליותר מדי רעש בסביבת מחייתי, שכן הפרובנציה הינה מנת חלקי מאז שעליתי לארץ, שזה גיל 3 והכל, אבל קולות העשבים הנעים ברוח והחרקים, ללא נוכחות אדם סביבי, תחת כיפת השמיים היוו קונטרה לכל המוכר לי בתקופה האחרונה והמתמשכת.

גם היום, אני וחברתי הלכנו לטיול בטבע, באיזה תל, ללא מטרה מסויימת מלבד הרצון לצאת מהעיר, לראות קצת טבע ולהניע את גופנו ומאוד נהניתי. כל הזמן ההוא תהיתי מה מונע ממני לעשות זאת לעיתים יותר קרובות (אולי רק העובדה שאין לי אוטו משלי וכך יוצא שאני תלויה ברצון הטוב של אחרים), מה מונע ממני לצאת מהבית ולחקור מקומות, מה מונע ממני, כשאני בבית, לקחת מצלמה, לעלות על האופניים מעלי האבק שלי ולצאת לטייל מעט בעמק יזרעאל. הרי כשאני נוסעת באוטובוס או באוטו ומסתכלת מבעד לחלון על השקיעות התלויות מעל השדות, תמיד מתחשק לי לצעוק לנהג - עצור! אני רק שניה רצה לתעד את הרגע, לשאוף אותו, להסניף אותו. אבל לצאת מהבית לשם כך? זאת לא אעשה... השבתות בבית מתבזבזות על טלוויזיה...

זו הסיבה שאני שמחה שפתאום אני כן יוצאת! צועדת! חיה! אולי זה יהפוך להרגל... במקום פדלאה שמצטערת על כל הרגעים היפים שאני מפספסת ועל כל ההזדמנויות המוחמצות, אהפוך לאחת שתופסת את כל השקיעות, השמיים הבהירים ללא עננים, הפריחות והימים הבהירים שמיד אחרי הגשם חזק חזק בביצים וסוחטת עד תום (sorry boys...).

משהו שמפריע לי בזמן האחרון - הפכתי שאדם עילג ברמות שלא יתוארו! גם בעברית וגם באנגלית! אני נוטה פתאום לכתוב בשגיאות ותופסת את עצמי אחרי זמן מה... אני לא מבינה מה נסגר איתי. אני כאילו אמורה להמצא בתקופת השכלה, עושה תואר וזה, אמנם אני קוראת הרבה פחות ספרים ולא לומדת אנגלית, אבל גם לא הפסקתי לגמריי... האם תאי המוח שלי מתחסלים בקצב מתגבר ככל שהשנים עוברות? מה ניתן לעשות על מנת לעצור זאת?

אני חייבת ללמוד שפה חדשה או משהו... אולי סינית? הסינים אמורים להשתלט על העולם בקרוב... צריך להיות מוכנים כי ההדחקה לא משתלמת...

אני חושבת שזה מאוד פתאטי, אבל תמיד מעניין אותי איך אני נראית מבעד לעיניהם של אחרים.

זה מאוד פתאטי שכתבתי את המשפט הזה זה עתה.

אני הרי אמורה להיות איזו מישהי שלא אכפת לה מה חושבים עליה, שמה זין על כולם, בעולם אידיאלי כלשהו, אבל לא - לי אכפת.

הייתי רוצה לדעת אם חושבים שאני שקטה (כנראה שכן, אפילו שאני מוחה בתוקף), מוזרה, חביבה, נחמדה, מעצבנת... מעניין אותי - אם הייתי מישהי אחרת, האם הייתי מעצבנת את עצמי? (חחח). אני חושבת שיש לי מניירות מעצבנות, כמו לדוגמא - הניסיון שלי להיות נחמדה לכולם, אפילו אם אני לא מעריכה אותם. מאושרים האנשים שלא מנסים להיות נחמדים וגם אין להם רגשות אשמה על כך. אני אכולת רגשות אשמה רוב חיי.

אני יודעת שהיציבה שלי לוקה בחסר, שאני הולכת מוזר, שכפות הידיים שלי גמישות מדי ואני מניחה אותן בצורה מוזרה, שאני הרבה פעמים מודעת לעצמי ואז אני מוזרה שכזו... אני חושבת שאולי אפילו עדיף להיות חסרת כל מודעות עצמית וזה עלול להתבטא גם בכך שאת לא משקיעה בעצמך, כי אין לך צורך בכך ולהחשב מכוערת, על פני כל ההשקעה העצמית המחייבת הזו. עדיף להיות לא מטופחת מדי וללבוש לבוש נערי ולהרגיש נוח בגופך שלך מאשר שתהיה ההרגשה הזו... קשה להסביר אותה... כאילו את לא שייכת לגוף הזה שנושא אותך, שרוחך מרחפת מעל ומבקרת אותך. כשזה קורה, הרגליים שלך ארוכות מדי פתאום, את מודעת לעובדה שאת הולכת וזה גורם לך להליכה מגושמת, הידיים שלך גדולות מדי וזזות בצורה מגוחכת מצידי גופך... את נהיית שק עור מהלך, שבמקרה גם מכיל רקמות, שרירים, ורידים... אבל שום דבר לא מתחבר לו. שק חבטות מהלך...

כבר נהיה לי להרגל לתהות איך נראה השיער שלי כרגע, האם נמרח האיפור, האם הלבוש מונח במקומו הראוי ולא באופן מרושל... מצד אחד, זה גורם לי לתחושה טובה אך מצד שני אני לא חופשיה. אני כבולה. וזה לא שזה גם עוזר לי במשהו, כל הדאגה הזו למראה החיצוני, כי זה לא שאי פעם אהפוך ליפהפיה אמיתית, או משהו בסגנון.

אני ארצית. אין מה לעשות. אך אני נלחמת בכך מעט (מדי).

אני חושבת שכתבתי יותר מדי דברים שקריים, שבאיזשהו אופן מבטאים מחשבות אמיתיות שעוברות בראשי אבל אני חושבת אותן בקטנה ואומרת אותן באופן נחרץ הרבה יותר. כך שיש לקחת הכל בעירבון מוגבל. אני צריכה לזכור שכשאקרא את דבריי שנית בעתיד, לא באמת חשבתי את זה. אולי 10% מכל משפט וזה הכל.

כבר 2 \= לילה טוב..