ני לא יודעת מה זה היה.ץ אני לא יודעת במה לתלות את זה ומי "אשם"
אבל היה לי ערב נפלא. באמת שנפלא. התמלאתי באהבה בעוצמה שלא הרגשתי בחיים שלי. הרגשתי אסירת תודה בשל כל הדברים שיש לי בחיים, כל האנשים, ולמרות שעכשיו אני כבר בבית, רחוצה והמילים שקודם הסתדרו לי כלכך טוב בראש שנגעו לתיאור התחושה הזאת עכשיו מתערפלות לי.
"הלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה לחיים האלו ואני פשוט רוצה לשמר את התחושה הזאת".
ככה כתבתי בפלאפון. שאני לא אשכח. אז מה אם בדרך גם אנשים אחרים קיבלו את זה. אני אבכה על זה אחר כך.
אני אוהבת את החיים האלו. אני אוהבת את החברות המדהימות שלי שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן, אני אוהבת את המשפחה שלי, אני אוהבת את פארק הירקון ואני אוהבת לאכול אפרופו עם קוטג' על ספסל. אני אוהבת לעשות פרצופים לילדים קטנים ואני אוהבת לרקוד למוזיקה משותפת. אני אוהבת לאכול גלידה ואני אוהבת להרגיש נאהבת ואני אוהבת את פילפילון הפיל הוורוד שלי וזה אחד מהרגעים בהם אני חושבת שאני יכולה לנצח את כל הפחדים שלי.
הלכתי במשך יותר משעתיים בפארק הירקון ואיחלתי לאנשים שנה טובה בחיוך הכי גדול שיכל לצאת לי מהלב ואיזה מישהו אמריקאי אמר לי שיש לי GIFT שאין לאף אחד אחר ושאני צריכה לשמור עליו לתמיד.
אני יודעת שיהיו לי רגעים קשים
אני יודעת שהאופוריה הזאת לא תימשך לנצח אבל האושר גם הוא צומח ממציאות החיים שהיא לא תמיד מושלמת. ואושר אמיתי הוא להבין שיש גם רע בעולם ועד כמה שבשלבים מוקדמים יותר בערב-בוקר הזה היה נדמה לי שכל העולם הזה מושלם, אני יודעת שלמעשה זה לא ככה ויש גם דברים שהם לא טובים ואנשים שהם לא נחמדים ויש סיכוי מאוד גדול שאני אחת מהם אבל מה שנותר לי לעשות זה לקבל את עצמי, לקבל את החיים שלי כפי שהם ולא להתפשר. אני לא אהיה מהמתפשרים. ויהיה לי קשה ויכאב לי. אני ארגיש הרבה פעמים בינונית אבל.. לא יודעת. אני פשוט בוחרת ורוצה להאמין שבסופו של דברים היופי או הכיעור של החיים תלויים בזווית שבה מסתכלים עליהם. ואם אני אמציא לעצמי את הפרופורציות שלי ואדבוק בהם אז מי יודע, אולי אני עלולה להיות מאושרת לטווח הארוך.
אני בהתחלה של משהו חדש, של הצבא ושל הבסיס הסגור. אני מתה מפחד. זה לא קל להיכנס לתוך קבוצה של אנשים שכלכך שונים ממך, כלכך מגובשים כשאני כלכך... חסרת ביטחון כלפי עצמי או לא תמיד יודעת מה לומר. אני יודעת שיהיה לי קשה אבל אני אנסה לזכור שלא משנה מה, תמיד יש משהו שמחכה לי בבית בסופו של דבר, האנשים שלי שאוהבים אותי. הסביבה שלי המוכרת והאהובה, האוויר המזוהם של תל אביב שלי והמיטה והדובי והתמונות שלי... יש הרבה דברים שהם שלי ויש לי אותי שאני גם שלי למרות שלפעמים לא הייתי רוצה.
אני לא יודעת. המילים לא כלכך מסתדרות לי ואולי כי אני עייפה קצת. אני אלך לישון ואקום אחה"צ בתקווה שבאותו המצב רוח ובתקווה שלמרות שכבר עכשיו אני רואה את זה, מאוחר מדי אני לא אקיא מהפוסט הזה עקב פלצניות יתר..
שתהיה לכם שנה נפלאה,
לכולכם (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
