לילה של קיץ

ובא לי לבכות, הכול מתבלבל לי,

בא לי לשתות, אני לא יודעת לאיפה הולכים החיים,

הכול עובר כמו סרט, אנשים משונים.

ואלה היו לילות של אהבה לא ברורה,

אף פעם לא אמרתי אני אוהבת, 

ועכשיו הלב נשבר

מכאב,

מבדידות,

מחוסר וודאות,

אפילו לא התאהבתי, וכבר בא לי לצרוח, בא לי לשכוח,

אז למה להרגיש את זה שוב?

כבר הספקתי לשכוח מזאת אהבה,

כבר הפסקתי לדעת מה זה להיות פגועה,

חודשים של ריחוק, חודשים של אדישות,

לא רציתי להרגיש לאף אחד דבר,

את המחסום הזה אצלי אתה עברת כבר,

כי שנכנסת לחיי הפחד להיפגע, הוא עבר.

ועכשיו עוד מילים נכתבות פה על דף,

והלב שוב נשבר,

 והכאב הזה הוא עוד לא עבר,

עכשיו אני נזכרת בימים ישנים,

ימים של לבכות על דברים לא ברורים,

עכשיו כל הזיכרונות עולים,

אהבה, בשבילה אנחנו חיים?

אז איך זה שכולנו מהכאב פה לא מתים?

אלה היו לילות של אהבה לא ברורה,

אף פעם לא אמרתי אני אוהבת, 

ועכשיו הלב נשבר

מכאב,

מבדידות,

מחוסר וודאות,

אפילו לא התאהבתי, וכבר בא לי לצרוח, בא לי לשכוח,

אז למה להרגיש את זה שוב?

מאהבה לא מתים, אבל כן נשברים,

כי בלעדייך אני כבר לא רואה את החיים,

כי החיים בלעדייך הם בסך הכול עוד אוסף של רגעים שבורים.

כל כך רוצה להרגיש אותך קרוב

רוצה שתאהב אותי עוד...

למה אני מאמינה באהבה?

ולמה אני כל כך תמימה?

שאלות בלי תשובות,

האם אתה שווה את הדמעות?