לפעמים אני מרגישה ילדה כל כך קטנה, לפעמים אני מרגישה ילדה שכל כך לא מבינה מהחיים שלה.

אני מסתכלת עליכן, למה זה נראה לי שאתן חוויתם כל כך הרבה ואני לא? למה אני מרגישה שאתן מבינות כל כך הרבה ואני כלום? ולמה אתן נותנות לי להרגיש ככה?

אני יודעת את מסתכלת עליי שאני אומרת לך שאני שנאתי את הגוף שלי ואת לא מבינה מה אני רוצה, את לא מבינה למה אני שבעינייך נחשבת "יאוו הרזה הזאת מה היא רוצה" שונאת את הגוף שלי או לפחות שנאתי, אז יש לי משהו להגיד על זה, זה לא קשור לאיך את נראת, כי את בתוך עצמך לא מסוגלת לראות את עצמך כמו שאת באמת.

אני לא יודעת עד כמה אנשים שקוראים פה יודעים לאיפה הבאתי את עצמי עם הדיאטה הזאתי, ולמזלי הצלחתי לשנות כיוון, הגעתי למצב שאכלתי 500 קלוריות ביום וגם עליהן הרגשתי רע, שהתאמנתי כל יום שעתיים לפחות, ובכמה פעמים שאכלתי טיפה יותר ניסיתי להקיא, ופעמיים גם הצלחתי, שנאתי את הגוף שלי ברמה שבחיים אבל בחיים לא חשבתי שאני אשנא אותו. אני הילדה הרזה צריכה לעשות דיאטה? אני הילדה שבכיתה ח' אהבה את הגוף של עצמה בטירוף פתאום מתעבת אותו? וזה פגע בי בבום הכי גדול שקיים, זה הרעיד את כל מי שהייתי, ולא לא ראיתי בעניים, מבחינתי הייתי הכי שמנה בעולם, מבחינתי הבריאות לא הייתה חשובה, מבחינתי להיות רזה מקל היה החלום ושום דבר לא עניין. שחברות אמרו לי אם תמשיכי להקיא יאשפזו אותך אמרתי למי אכפת, לא עניין אותי כלום העיקר המספר הזה על המשקל, העיקר להיות הכי רזה בעולם, לא למזלי לא הייתי במצב הזה הרבה זמן, למזלי לא הגעתי לתת משקל, למזלי הפסקתי לפגוע בעצמי, למזלי מתישהו פתחתי את העניים ואני לא אגיד לכן שהפסקתי את הדיאטה כי לא הפסקתי, עכשיו אני מידה 1, 26 או איך שלא תקראו לזה, מהתחלה רציתי להיות מידה 0, ואני יודעת שאני אגיע לזה לאט לאט ובזהירות, והעובדה שהייתי כל כך קרובה ללהיכנס למעגל המזעזע הזה של האנורקסיה, העובדה הזאת עדיין מרעידה אותי.

למה את מדברת אליי כאילו אני לא מבינה כלום בבעיות עם עצמך ועם המראה שלך? ואני בטוחה שגם הבנות שהחברה מחשיבה אותן כרזות מקל לא תמיד אוהבות תגוף שלהן, ושגם הדוגמניות במגזינים לפעמים חושבות שהן שמנות. הרגע היחידי שבאמת הרגשתי רזה היה שירדתי, זה היה רגע שבו יכלתי לראות את הגוף שלי כאילו הוא לא שלי, הרגשתי בתוך גוף אחר ואהבתי את מה שראיתי, אבל אחרי זמן קצר התרגלתי אליו ושוב הרגשתי שמנה בתוכו.

אני לא יודעת למה רזון נחשב בעייני לשלמות, אולי כי תמיד שראיתי גוף מושלם של אישה הוא היה רזה וקטן, הבטן חייבת להיות שטוחה, הרגליים חייבות להיות קטנות וצרות, וכך גם הידיים והתחת, למה כל אחת ואחת מאיתנו רואה בעצמה באיזשהו מקום אוביקט מיני ומחפשת בגוף שלה את השלמות? למה כולנו רוצות להיראות כמו דוגמניות או כוכבות ב-MTV? ולמה כל כך הרבה בנות שאני מכירה כן נפלו למקום הנורא שאני הייתי כל כך קרובה אליו?

ילדה אני לא שלמה עם האישיות שלי כל כך הרבה פעמים, אני לא אוהבת שאומרים שיש לי פה גדול ושאני נוהגת לספר מה שאומרים לי כי אני כל כך השתנתי בזמן האחרון שאת אפילו לא מבינה עד כמה.

כל כך קל לראות אנשים מבחוץ ולחשוב שהכול אצלהם מושלם, אני יודעת גם אני כזאתי, אבל יש מרחק כל כך גדול בין איך שהדברים נראים מבחוץ לבין המציאות.

והורג אותי שאני מסתובבת עם כל כך הרבה אנשים אבל אף אחד מהם לא מכיר אותי באמת, ואף אחד מהם לא יודע מה החולשות שלי.

אני כל כך רוצה להתאהב, רוצה בן אדם אחד שיחבק אותי שטוב לי ושרע לי, בן אדם שיחשוב עליי לפני השינה ודבר ראשון שהוא קם בבוקר, מישהו שאני אשמע תקול שלו והלב שלי יקפוץ מהתרגשות, מישהו ששהוא יגע בי אני ארגיש את הצמרמורת, מישהו שיהיה שם בשבילי ושאני אהיה שם בשבילו.

אני רוצה אהבה שתגרום לי להרגיש את הכול בהכי חזק, ואני רוצה הלרגיש שוב עד כמה חברות שלי פה בשבילי, אני מרגישה מנותקת מהכול, מרגישה שיש מין שבר כזה בעצמי, מרגישה שהתקופה הזאתי שעברתי ריחקה ממני הרבה אנשים.

עוד פוסט של באסה?

אבל שתדעו אני לא מבואסת פשוט כרגע בשניה הזאתי רע לי, אבל תכף זה בטח יעבור לי והכלו יהיה טוב שוב.

אוהבת אותכם

רונקי