המ, טוב אז ככה,
הכמה חודשים אחרונים היו ממש סיוט בשבילי. וגם נראלי סיוט יותר גדול לאנשים מסביבי.
אני פשוט לא מצליחה להרגיש כלום כאילו , emotionally , פשוט כלום. נגיד לפני הטיול שנתי אני ת-מ-י-ד מתרגשת וכזה עם פרפרים בבטן וייאאיי הולכים לטיול שנתי.
והשנה כולם כזה וואי איזה כייף לך ואני כזה, הממ כן.
לא הרגשתי שום פרפרים ובקיצור שומדבר.
גם כשאני אמורה להיות עצובה ממשהו אני פשוט לא!
כמו מין.. אדישות כזאת!
להכל, גם ללימודים שלי. שזה כבר משו אחר. על זה דווקא יש לי מה להגיד.. בכל הנוגע להורים שלי.
כאילו בזמן האחרון אני רבה עם ההורים שלי יותר מתמיד. והקטע הוא שאני יודעת שהם צודקים.
וזה כלכך מתסכל!
למה כל פעם שאני פותחת את הפה יוצא לי משו שאני יודעת שהם הולכים להתעצבן עליו, ואני בכל זאת אומרת את זה!?
למרות שלמריבות יש שני צדדים, חייב להיות!
כאילו אני לא מאשימה אותם על זה שהם אומרים לי שאני צריכה להשתפר בלימודים ובחיים בכלל כי בזמן האחרון אני מזלזלת בהכל, אבל בצורה שהם אומרים את זה.
למשל ביום שישי [יום אחרי שחזרתי מהטיול שנתי] אבא שלי ביקש ממני לסדר את התיק של הטיול שנתי והממ לא ממש עשיתי את זה.
אז אבא שלי לא כעס עליי או משו הוא רק אמר שהוא מאוכזב מאוד ושאני אעשה את זה יום למחרת.
ויום למחרת איך שאני קמה בבוקר, אמא שלי ישר צועקת עליי " לא סידרת את התיק! " ואני כזה " כן.. אבל כבר דיברנו על זה אתמול ואמרנו שאני אעשה את זה היום, ומתי הספקתי רק קמתי." והיא כזה " כן!, אבל היית צריכה לעשות את זה אתמול".
אז כילו הם כועסים על משו שכבר סיכמנו שלא כועסים עליו יותר!
אז איך אני לא אתעצבן?!?
טוב לא משנה..
אני אנסה לשנות לגישה אופטימית להמשך היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
