פרץ געגועים עז לבלוג הזה, ולכל מה שהוא מייצג בשבילי.

פרץ געגועים עז לטל, ולג'ן, ולחנן וחן, ולנועם, ולשני אפילו, ולחיים היפים של י"ב.

כשלא היה לי את הצבא המפגר שמכריח אותי לקום עוד שעתיים.

כשיום היה יום ולילה היה לילה וראיתי את החברות שלי על בסיס יומי ולא פעם בחודש והכל היה כל כך יותר פשוט ויותר נחמד ויותר...

לעזאזל, אני בוכה על נעורי שחלפו. מה עובר עלי?

זה הגיל. 19. כבר חמישה ימים רצופים. זה נשמע לי משום מה נורא מבוגר. 18 זה מין גיל זוהר כזה, משהו שמחכים לו, שמציינים אותו, שהוא משהו מיוחד שמסמל משהו.

אבל 19... זה כבר לא הסימבול- זה כבר זה באמת! אני מבוגרת, באמת! ועוד שנה, אני כבר לא אהיה בת עשרה!

התבגרתי, למדתי המון, עשיתי הרבה בזמן הזה, אבל..... כל כך מתחשק לי להחזיר את הזמן ולהקפיא אותו, לדעת שוב את השמות של כל השכבה שלי, להרגיש כל כך טוב לגבי עצמי, להיות מאוהבת, להרגיש נאהבת, להיות מאושרת...

גם עכשיו אני מאושרת, לפעמים. אני קונה לי רגעים קטנים של אושר. אבל משום מה נדמה שאז הייתי מאושרת תמיד.

געגועים. הם כנראה מייפים הכל.

לפני כל בלגן אילן. לפני שאני ויוליה הפכנו למשהו שאינו מובן מאליו. לפני שאני ושנצ'ו התחלנו להיות קרובות בערך כמו אני ויניר. טוב, יותר, אבל בכל זאת. לפני שהתגייסתי, לפני שעבדתי, לפני ששברו לי את הלב ולפני שעשיתי דברים שנשבעתי שלא אעשה לעולם.

כשעוד הייתי כל כך טיפשה, וכל כך ילדותית, אבל כל כך תמימה ומאושרת.

הצבא באמת עשה לי מה שחששתי יותר מכל שיעשה- הוא ביגר אותי. ומה שיותר גרוע, הפחד הנוראי ביותר שלי התגשם- ואני לא מרגישה עם זה רע. אני פשוט מקבלת את זה כמציאות.

לפעמים אני לא אוהבת את האני החדשה.

אני רוצה להיות שוב מאוהבת באלון. אותה האהבה התמימה, הטהורה, הפשוטה והטובה.

לא הספק-אהבה-ספק-מי-יודע עם אילן, שבסופו של דבר רק שברה לי את הלב.

לא הצורה שבה אני אוהבת את אלון עכשיו, שהיא סוג של בגידה במה שהרגשתי אז, לפני שנתיים.

להיות, פשוט, מאוהבת. ולחלום עליו ולפנטז שישנה את דעתו ולדבר עליו כל הזמן ולצטט אותו בכל מילה שנייה. ולתת לעצמי להיסחף עם התחושה ולהנות ממנה ולרכב עליה.

אני יותר מדי בוגרת ואחראית בשביל זה עכשיו. אני טיפשה. אני רוצה את הילדונת קלת הדעת ההיא. היא הייתה הרבה יותר פשוטה להיות.

ועוד לא לקחתי את תעודת הבגרות שלי מבית הספר. אולי זה יהיה מה שיעזור לי להיזכר, ולהיזכר במה שטוב עכשיו? שאני לא חיה ממבחן למבחן, שיש לי זמן משלי, שאני אדון לעצמי ולא נתונה לרחמי מערכת החינוך (אלא מערכת עוד יותר בלתי הגיונית)....

אולי.

שמרו טוב על האושר שלכם, פן יחמוק מבין ידיכם.