ורוד זה לא רק צבע

כמה קל להתחבא מאחורי מקלדת להיות כל אחד, כל אחת, להסוות רגשות בכזאת קלות, לשקר בכזאת קלות להיות מישהו אחר

לכתוב: "הכל סבבה", "היה סבבה", "נהניתי מאוד" כשבעצם בא לך לצעוק היה לי רע!!

ועדיין רע, ושהכל כ"כ מסובך ושאנשים לא מכבדים אותך וגם לא רוצים אותך ולא רוצים להכיר אותך, ככה, באמת כמו שחברים אמיתיים מכירים אותך.

גם חברים אמיתיים הם לא תמיד אמיתיים ואז אתה מגלה שאתה לבד.

את הולכת מאחוריו, מאחורי זה שאת כל כך מחבבת כל כך רוצה להתחיל איתו שיחה אבל אין לך אומץ וגם אם את חושבת שיש לך אומץ וגם אם את מנסה לשכנע את כל העולם שבאמת יש לך, את כבר בעצמך לא מאמינה לזה.

את יודעת שאת אחרת שצורת החשיבה שלך שונה כבר, כי התבגרת והשתנת, שאת כבר לא אותו דבר, אבל אין אף אחד שאת יכולה להראות לו את זה כי כולם חושבים שהם כבר מכירים אותך.

יום אחד את אופטימית, רגע אחד את אופטימית, ואז עצב תוקף אותך.

למה להם נותנים הזדמנות להיפתח ולהיות הם ולקבל אותם, כי הם אחרים?

לא הם לא אחרים זאת האישיות שלהם כזאת, נכון לכל אדם אישיות שונה אבל למה, שלהם יוצאת דופן עד כדי כך שהם צוחקים יותר, יותר מגניבים ויותר... הם עצמם

או שהם בעצם מזויפים, מזייפים הכל ?

לא, לא יכול להיות לא כל כך הרבה זמן, מה הסוד שלהם לחיים מאושרים?

גיבו זה חשוב לי..