ושוב, אני מוצאת את עצמי במצב שקשה לצאת ממנו.
כמו קירות שנסגרים עליי, ואני..מה איתי?
האדישות הזאת חונקת אותי וקורעת אותי מבפנים
כל השינויים האלה..באנשים, הזמן טס לי מול העיניים
אני עדיין נמצאת בהווה של האתמול.
נזכרתי בך. התאהבתי בך מהרגע הראשון שראיתי אותך.
לא יודעת למה ניזכרתי בך פתאום. אולי אני עדיין אוכלת
את עצמי כי לא מצאתי לך נר זיכרון. גם אם זה היה ממזמן.
משהו פה חסר, לא, את לא חסרה. אני יודעת שאת תמיד איתי.
הנוכחות שלך מורגשת אצלי תמיד.
ואולי, אולי נזכרתי בך כי הנוכחות שלך חזקה יותר מאי פעם?
אולי, את זאתי שנותנת לי את ההשראה, ואת האנרגיה להמשיך ולהקליד.
והאצבעות, כאילו מקלידות מעצמן.
אני אוהבת אותך. תשמרי עליו. עליהם טוב.
תמסרי להם כמה שאני אוהבת אותם, ובקרוב גם תזכי לביקור
של עוד אחד. תמסרי לו כשהוא יגיע,[ וכמה שזה נשמע אידיוטי ומגעיל]
שגם אם לא ראיתי אותו הרבה בגלל המרחק. הוא עדיין חשוב
לי. וגם אם אין לנו כל כך קשר דם יש לנו קשר רגשי.
אני עדיין לא סגורה על עצמי..מה עושים במצב כזה?
המשיכה שלי חזקה יותר מתמיד. אבל לא לאדם הנכון.
האומנם?
אולי היא כן האדם הנכון?
אבל מצד שני אולי איתו יהיה לי טוב יותר?
אבל מצד שלישי אני יודעת שיהיה לי טוב איתה.
אבל, איתו אני יודעת שלא יציקו לי.
כל הרבה מחשבות..כל כך קשה לסדר אותן
אני צריכה מישהו, או מישהי
לא משנה לי...או שכן?
וואו...פוסט חפרני...עכשיו כשאני עוברת על כל מה שכתבתי.
אבל כל כך טוב לי לדעת שהוצאתי את כל הרעל.
טוב לא את הכל אבל רק את החלק שצורב. החלק שבאמת מרגישים.
אני לא מצפה ממש שתבינו.
המשך ערב נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תמונה ישנה טילים אבל בקטנה[: