זה מפעפע בתוכי כבר כמה זמן. מספיק זמן הייתי אומרת.
קשה כבר לשמור בפנים. כל השדים בתוכי כבר מעלים קצף מרוב הצורך לצאת.
כל טיפה של אנרגיה מתבזבת לה. כבר אין לי כוחות בכלל.
אני לא לבד אמנם, יש לי את החברים הקרובים. למרות שגם הם כבר כמעט ולא מבינים.
אני אוהבת אותם. אבל הם תקועים בבעיות שכבר פתרו או נפתרו, מתכרזים בדברים הרעים שאנשים עשו להם ממזמן..וכועסים מחדש.
אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם.
צורך שכאילו התעורר משינה ארוכה מאוד. אני לא אוהבת אותו.
הוא גורם לי להתנהג בצורה שאני לא רוצה, בצורה קצת אחרת. אז אני מתנהגת לפעמים בצורה קצת שונה..ביג פאקינג סו..
ואני, כמו תמיד, מדחיקה. וכנראה שאני אצטרך לעשות את זה עוד הרבה זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
