היא נחתה באטמוספירה, לא יודעת למה היא נכנסה
שערי הזמן נסגרו לה מול הפנים, והיא החלה במסע
היא חשבה שיהיה לה טוב, אבל כנראה היא טעתה
היא חשבה שהיא תשמח או שתמצא לה אהבה
לא אהבה של זכר, לא ספציפית לפחות
רק אהבה, שתקבל את החום הזה, החום הזה שהיא היתה זקוקה לו,
כי היא קפאה כבר מהקור של הבדידות
היא המשיכה לצעוד, היא פגשה בדרך מישהי, חשבה שאולי מצאה חברה,
אבל המישהי הזאת היתה המלנכוליה, לכן היא עזבה והמשיכה בדרכה
היא ראתה המון אנשים טובים ורעים אבל לא היה לה
כח להתעכב איתם, או שמא, פחדה להסתבך במקום המוזר הזה
שבו היא הלכה?, לא מודעת לאן
היא המשיכה לצעוד, היא פגשה את התקווה, שתיהן מיד התחברו מאוד.
הן נהיו חברות טובות מאוד, ולכן, המשיכו ביחד במסע.
הן אספו בדרך את השמחה, החמלה והאומץ.
האומץ היה יפה תואר. היא מיד התחברה אליו. התקווה עזרה לה איתו.
בלי לשים לב, האהבה הצטרפה גם היא למסע.
הם המשיכו במסעם, בלי להרגיש הביישנות שהתגנבה אליהם בשקט.
היא השפיע עליה מאוד, ואולי אפילו יותר מדי. הם אספו בדרך את העייפות.
העייפות והתקווה רבו ביניהן. התקווה כעסה והלכה משם ופינתה מקום
לאדישות. החמלה נגעלה מהאדישות והתפוגגה.
לאט לאט הפחד החל להציף אותה כי האומץ כבר מזמן הלך לחפש את התקווה.
ולכן האהבה נסדקה ונשברה.
הרגשת הבדידות השטלתה והבריחה את השמחה.
וכך, עם מה שנשאר לה, היא המשיכה את המסע.
המסע התמידי שאליו נקלעה.
וואו, זה ישב לי על הראש כבר הרבה זמן.
מחר מבחן במתימטיקה וויפי...
נממ הכישלון כבר מובטח מראש.
לילה טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
