אני קוראת עכשיו את צופן דה וינצ'י.

אני פשוט חייבת לראות את הסרט אחרי הספר.

כשחזרתי היום מהמרכז ראיתי את אח של ילד מהשכבה שלנו הולך לכיוון הנגדי. זאת אומרת צועד מולי.

מתעלמים אחד מהשני, אין שום דבר חריג.

אבל מרחוק הרשיתי לעצמי להציץ לכיוון שלו.

ומשהו בהליכה שלו הזכיר לי אותו.

ויכולתי לדמיין לרגע שבאמת הוא הולך מולי..

משהו בהליכה שלו באמת מזכיר.

אחרי שעברנו את המרחק אחד של השני, עצרתי רגע והסתובבתי אחורנית.

והתמונה ההיא נעלמה.

תגידו כוסון. תגידו.

אתמול נסענו לאולפן הקלטות [מקצועי] להקליט את הפלייבק להופעה שלנו ביום העצמאות.

אני מניחה שאני צריכה תקציר קצר..הממ..וובכן, כל השנה בני המצווה, [גיל 13] עושים משימות בר מצווה. שזה כל מיני תרומות לקהילה/טיולים/ובסוף גם הופעה לכבוד יום העצמאות במושב.

זה נטחן לכולם במוח, אבל מי שם?

הקלטנו את זה חלקים חלקים. כל פעם מישהו אחר נכנס להקליט.

ואסו היה לנו לפשל בהקלטות כי היו שומעים את זה במופע וכאלה..

ואמא שלי נבחרה ללוות אותנו.

אחרי ההקלטה שלי ושל עוד כמה בנות,

אני: "אוי איזה סיוט מתתי לעשות את הגרעפס הזה עוד מהפזמון הראשון".

מיכל: "סתומה. סתכלי על הבעת פנים של אמא שלך."

אני: "אויש זה בסדר, יש זכוכית מפרידה בינינו, היא לא שומעת אותי כשאני עושה לה פאדיחות."

ספיר: "היא דווקא כן".

אני: [מסתכל על אמא שלי דרך המראה ואומרת] "אמא, אם את שומעת תרימי את הקמיצה."

אמא: מרימה את הקמיצה.

אני: [מסתכלת על מיכל ואומרת] "רואה? היא לא שומעת אותנו".

האישהנחמדשהקליטאותנו: "שקט שם!"

מיכל: "אני חייבת לשירותיםםם!!:

האישהנחמדשהקליטאותנו: "שקט שם!"

מיכל: "אה נכון. שומעים."

הפאדיחות הכי גדולות, קורות ליד האנשים הכי לא רצויים. מניסיון.

כמו הפעם ההיא שחשפו תמונה שלי מהגן כשכל השכבה מהמושב היתה אצלי בבית. בן *ונה מי שצילם אותי אז.

כשנירדמתי לי להנאתי בתוך קערת הקוטז'. מלוכלך מצידו. יאומ.