שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

"מה שלומך מתוקה שלי?" הוא שואל בקול המרגיע שלו.

"תמיד יותר טוב כשאני שומעת אותך." אני עונה בכנות מתקתקה.

"ועכשיו באמת?"  הוא שואל שוב.

"מהורהרת." אני עונה. הוא לא צריך לשאול עוד ואני מתחילה לספר.

"רע לי לחשוב על לעבור לגור עם מישהו שלא אוהב אותי. זה לא מה שאני רוצה בשבילי."

אני מרגישה גאה על עצמי על זה שאני מצליחה להגיד מה אני רוצה. אני ממשיכה ברצף: " אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו מטורפים/מתים אחד על השנייה, אצלי זה לא מכסה את מה שאני מרגישה אליך, אתה יודע את זה. אני לא רוצה לעבור לגור עם מי שרק מת עליי." אני מסיימת ודמעות מתחילות לעלות לי בעיניים.

"את כזו מצחיקה!" הוא אומר בחצי גיחוך. "אני לא מסתדר עם המילה אהבה. פשוט לא. אני מטורף עלייך. אני כרוך אחרייך. אני לא רואה את זה נגמר בינינו, אני רוצה להיות איתך, לעבור איתך תהליכים, ללמוד לחיות בזוג איתך. אולי זו ההגדרה של אהבה. אני רוצה לבנות עתיד איתך, כשאני רואה אותך אני מאושר, את חסרה לי אפילו כשאת הולכת לשעתיים לבלט. אני חושב שאנחנו באותו מקום רגשית. אני מת עלייך."

"אולי צריך לעצור פעם בכמה זמן להגדיר מחדש את ה'מת עלייך'." אני עונה עם דמעות של שמחה.

"כנראה. אני יודע שלא אמרתי. וכנראה שהייתי צריך להגיד, אבל אני עובד על זה. ואני רוצה לעבוד על זה איתך. אני יודע שזה לא התפקיד שלך לנחש אותי."

"OK. אני אחשוב על זה מחדש. לילה טוב מתוק שלי."

"לילה טוב יפיפיה שלי."

רציתי לסיים את השיחה עם "אני אוהבת אותך" ולא עשיתי את זה בגלל הקושי שלו עם המילה אהבה. לא שאלתי למה קשה לו עם המילה הזו אבל אני עוד אשאל, סתם מתוך סקרנות וכדי שיהיה לי נוח להגיד אותה.

מבחינתי, הוא אמר שהוא אוהב אולי אפילו יותר מזה.

אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות מונולוג כזה על הרגשות שלי אליו. הפחד מפירוט כזה היה שולח אותי למילה "אהבה". (למרות שלטעמי היא עברה תהליך של זילות תודות לתרבות המערבית. זה לפוסט אחר.)