היי,
מי שקרא את הפוסט הקודם ב- בוודאי זוכר שביום ראשון בשבוע שעבר שכבתי עם הבלוגר בפעם השניה והוא נשאר לישון אצלי ויצא ממני ביום שני ואני ישנתי ואז הלכתי עם דורה לקנות בשבילה נעליים ומשם הלכתי לעבוד משמרת ערב.
מי שקרא את הפוסט הקודם - בוודאי זוכר גם שביום שלישי נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי ואחר כך נפגשתי עם א ואחרי ישיבה ארוכה בבית קפה - הזמנתי אותו לישון אצלי אז הוא בא, התעלסנו וביום רביעי הוא יצא ממני. ביום רביעי בצהריים כתבתי את הפוסט הקודם ואז הלכתי לעבודה.
ביום חמישי עבדתי בבוקר ובערב נפגשתי עם צוצו ונסענו לסרט בכפר סבא במסגרת מבצע של סרט ופופקרן בעשרה שקלים.
את כל זה קוראי הפוסט הקודם יודעים. עתה אספר מה התחדש מאז.
ביום חמישי בלילה, אחרי שחזרתי הביתה מכפר סבא, אז התחלתי להתכתב עם הבלוגר בפייסבוק. התקשקשנו קצת ואז שאלתי אותו אם מה שכתבתי בפוסט הקודם פגע בו. בכל זאת, הוא לא יצר איתי קשר מאז יצא מביתי ביום שני בבוקר. הבלוגר השיב לי שהוא לא נפגע, אבל שהוא מעדיף להתרחק משתי סיבות: קודם כל, כי לא התגברתי על א ודבר שני, כי הוא התרשם שלא הרגשתי בנוח עם זה שהוא ואני שכבנו. אז השבתי לו שהוא ידע שאני אוהבת את א כששכב איתי ושאני מרגישה בסדר עם זה ששכבנו ושישאיר בידי את ההחלטה מה נוח לי. הוא ענה לי שבכל זאת התרשם שאני לא שלמה עם הקשר ביננו ושאל אם אני רוצה לקחת שבוע לחשוב על זה. עניתי לו שלא, כי אנחנו לא זוג שצריך לקחת פסק זמן ולעשות שיחות "יחסינו לאן". ואז הוא כבר התנתק מהפייסבוק.
ביום שישי בבוקר עבדתי. סיפרתי לחברה מהעבודה על הבלוגר. רק אמרתי לה ששכבתי עם מישהו שהוא עוכר דין. היא שאלה אם נהניתי והשבתי לה:"שמעי, מסתבר שעורכי דין יודעים לדפוק לא רק לקוחות." והיא צחקה נורא.
בצהריים חזרתי לדירה. הלכתי מיד לישון במשך שעות על גבי שעות. בלילה שלחתי לבלוגר הודעה בוואטספ:"היי, מה נשמע? רוצה לקפוץ אליי?" הוא ענה לי:"לא היום. אני בדיוק הולך לישון." עניתי לו:"לילה טוב." על זה הוא לא ענה ומאז לא יצר קשר. היות שעבר מאז כבר שבוע - אני מסיקה שהוא החליט לצאת מחיי. שיבושם לו. אני לא מכריחה אף אחד להיות בקשר איתי. אני גם בקושי מכירה אותו, אז בטח שהוא לא שווה מאבק.
ואם נחזור לסיכום הימים: בשבת ראיתי טלווזיה וישנתי כל היום. שיעמם לי. המשפחה שלי חסרה לי. אני לא אוהבת להשאר בגבעתיים בסופי שבוע בחוסר מעש. גיליתי שאחיותיי הקטנות התאומות היו בבית ההורים בירושלים וזה גרם לי להתחרט שלא נסעתי גם. אני הנחתי אוטומטית שאם ההורים בתאילנד - אני אשאר בגבעתיים ולא אסע לירושלים בסופי שבוע, אבל השיעמום והבדידות בסופשבוע הקודם גרמו לי להבין שזו טעות. עכשיו אני מבינה למה יש אנשים שמתעקשים לגור או עם משפחה או עם בנזוג. או לפחות לבלות עם חברים בסופשבוע. סופשבוע לבד זה דבר נורא.
ביום ראשון עבדתי משמרת ערב ואחר כך הלכתי לביתה של דורה.
ביום שני גם עבדתי ואחרי זה דורה באה אליי.
ביום שלישי עבדתי ואחר כך ראיתי טלוויזיה עם אף פחוס והיה נחמד.
ביום רביעי התבטלה משמרת בעבודה. ניצלתי את הזמן כדי ללכת לקחת שלט חדש לטלוויזיה בקניון וכדי לתקן את הפלאפון שלי.
גם היום (יום חמישי) התבטלה משמרת. נחתי כל היום. עשיתי גם כמה טלפונים, כדי לברר איך מתקדמים כל הדברים מהרשימה שסיפרתי עליה בפוסטים קודמים. התקשרתי לבית משפט ואמרו לי שכנראה יהיה מכרז בקרוב, התקשרתי לקבוצת תמיכה וגיליתי שהם קבעו שהפגישה הראשונה תהיה ב26.12. מאד סמלי לאור זה שהפגישה האחרונה שלי עם הפסיכלוגית תהיה ב30.12. זה גם סמלי כי זה בפתח שנה חדשה, מה שמבחינתי תמיד סימן התחלות חדשות. התקשרתי גם לרווחה של גבעתיים לברר על הסומכת ועל בית אקשיין, אבל שם לא ענו לי.
בערב נסעתי לירושלים. אחת מאחיותיי הקטנות קיבלה את פניי. התאומה שלה תגיע מחר מהצבא.
מחר (יום שישי) אולי אפגש עם בוריס. אצטרך לעצור את עצמי ולא לאנוס אותו. הוא עדיין לא נפרד מהחברה שלו ועם כל המשיכה ההדדית ביננו - הוא החליט ובצדק שהוא לא עומד לבגוד בה. בערב אוכל ארוחת ערב עם האחיות שלי.
במוצ"ש אני אלך לדירתו של אנג'ל.
ביום ראשון אני צריכה לקפוץ לבנק. הסניף שלי בירושלים ואני צריכה ללכת אליו, כי מסגרת הסטודנט בחשבון עומדת לפוג. מיד אחרי הביקור בבנק, אסע לגבעתיים.
כל זה היה סיכום יבש של עיסוקיי בימים. אם אתם רוצים לדעת מה הולך אצלי בפנים (והכוונה לנפש. לא לכוס), אז התשובה היא: המצב יכול להיות יותר טוב. אני משתוקקת לבנזוג שיחכה לי כשאני חוזרת לדירה ולא לחזור לדירה ריקה וקפואה. אני שונאת את זה שיש חלק ריק במיטה שלי ומשתוקקת שיהיה שם שיחבק אותי וינשק אותי ויאהב אותי. אני משתוקקת לחלוק את חיי עם מישהו. לא מזמן ביקרתי את מימי בחיפה וראיתי איך היא ובעלה מתנהגים. הם לא יכולים להפסיק לחבק ולנשק זה את זו. הם מתגעגעים כשהם לא נפגשים כמה שעות וכשאחד מהם חוזר הביתה, השני מקבל את פניו בכזה אושר, שגרם לי להתכווץ מקנאה. גם אם היה לי בנזוג, לא הייתי מרגישה צורך לנסוע לבית הוריי בכל סופשבוע.
בנוסף לזה, הבורגנות מתישה אותי. אני רואה כמה אני מתעסקת בדברים חיצוניים של כסף והנאות רגעיות וסידורים ובירוקרטיה. אני לא מוצאת משמעות. אני לא רואה סיבה אמיתית לקום בבוקר, מעבר לזה שאני חייבת. התעסקתי בזה בעבר המון בבלוג ואף נפלתי לדיכאונות קליינים. אבל עכשיו המצב לא כזה קשה. אני מרגישה ריקנות, אבל לא ריקנות כל כך עמוקה כמו שהרגשתי בתקופות רבות בעבר. אני לא בדיכאון, אבל אני מרגישה שאני על סף יאוש: מתי כבר יהיה לי בנזוג? מתי כבר יהיה לי מקצוע? מתי כבר אהיה מאושרת?
אני יודעת שהעניין הזה של בנזוג ומקצוע מעסיקים רבים חוץ ממני. רק לפני שבוע, כשנפגשתי עם צוצו, אז היא דיברה על זה שהיא דתייה לאומית בת 29, שעדיין לא מצאה את החצי השני שלה. היא אומנם עובדת בבנק ולא בסקרים, אבל גם היא לא מרגישה סיפוק תעסוקתי. ודיברנו על זה שזה לא הדור של ההורים שלנו שנכנס למקום עבודה מגיל 18 עד הפנסיה, אלא שהיום כל מי שבשנות העשרים לחייו, כולל כולם, מחליף עבודות.
ורק ביום שני דורה הגיעה אליי בוכה, כי התפטרה אחרי שהבוס שלה צרח עליה ועתה נותרה שוב בלי עבודה, למרות שגם לה יש תואר. רק עתה, בגיל 24, היא התחילה זוגיות עם בחור, אם אפשר לקרוא לדייט אחד זוגיות.
ומה אני רוצה מעצמי? רק לפני חודש וחצי סיימתי קשר זוגיות של למעלה משנה, עם מישהו שאני עדיין אוהבת והוא עדיין אוהב אותי.
אני זקוקה לשינוי. בא לי חופשה. בא לי להתנתק מהשגרה החונקת של עבודה וסידורים. אני אומנם לא עובדת כל כך הרבה שעות, אבל בכל זאת, סקרים לא נועדו לעבודה במשרה מלאה. המוח כבר יוצא לי מהאוזניים. אני יודעת שאין מצב שאני יכולה להרשות לעצמי חופשה וגם אין לי עם מי לצאת לחופשה. אז אני מחכה לקיץ, כדי שאוכל ללכת לים עם אף פחוס או עם דורה או עם צוצו או עם מישהו אחר מחבריי. אבל מעבר לזה: בא לי לצרוח.
שנת 2015 תהיה טובה יותר. אני על סף שינוי חיובי. אני מרגישה את זה. זה חייב לקרות. המצב לא ימשך ככה. לא יקרה. לא יכול להיות. לא שהמצב כזה נורא: יש לי משפחה אוהבת ותומכת, חברים איכותיים, עבודה, גבר שמאוהב בי. אבל עדיין. אני זקוקה לעוגנים פנימיים ולא רק חיצוניים.
סופשבוע נעים.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
