היי,

מצאתי עבודה. משהו באמת טוב. אני מתחילה באמצע אוגוסט. מצאתי את העבודה אחרי שבוע של חיפושים. שלחתי קורות חיים דרך האינטרנט ועשר דקות אחרי שקמתי מהמחשב התחיל מבול של טלפונים. אחרי 8378903 שיחות של הצעות, כמה ראיונות כושלים, כמה ראיונות מוצלחים ועוד כמה ראיונות שהברזתי מהם - מצאתי משרה טובה.  

א ואני חגגנו עשרה חודשים ביחד.

ביום שישי הקרוב יש לי יומולדת. ימלאו לי 27. חשבתי שאני אגיע ליותר בגיל 27. אולי להגיע לירח. צריך לתבוע את הזונות מ"בזוקה" שסתם הבטיחו הבטחות שווא לי ולשאר הילדים בני דורי. אולי כדאי לארגן נגדם תביעה ייצוגית.

מצבי הנפשי טוב יותר. אני עדיין מרגישה ריקנות וחוסר במשמעות, אבל אני כבר לא בדאון ומצליחה לתפקד.

זה סופי ש-א ואני לא נעבור לגור ביחד בספטמבר. אני צריכה להתחיל לבדוק אופציות. זה תלוי במידה רבה גם באף פחוס. אולי נישאר שנינו בדירתנו הנוכחית, אולי הוא יעזוב ואני אחפש שותף אחר, אולי שנינו נעזוב ונחפש דירה אחרת לגור בה ביחד ואולי, וזו האופציה שאני הכי פחות ששה לה, אני אעזוב ואכנס לדירת שותפים אחרת.

התגברתי על עניין ההידרו. אני כבר לא חושבת על זה.

אני מאד מודאגת מהמצב הביטחוני. סופסוף התחלתי להתעניין בנעשה במדינה. 

סופסוף מצבי הבריאותי טוב. כבר אין לי בעיות עם הקיבה ועם בחילה, מהעניין עם הדימום כבר שכחתי ומזה שהתעלפתי במטבח לפני שבוע וחצי - גם התאוששתי תוך כמה שעות. כנראה מכת שמש כי התרוצצתי יום לפני כן הרבה בחוץ בשמש הקופחת, כי היו לי כמה ראיונות עבודה זה אחרי זה.

עכשיו אני בריאה כמו שור. או כמו פרה. אבל דווקא כמו פרה אני כבר לא נראית, כי רזיתי לשמחתי. השמנתי קצת בחזרה, אבל לא החזרתי את כל הקילוגרמים שהסרתי מעליי בתקופת הבחילה והדיכאון. 

הגיע הזמן שאמצא יותר תחביבים ואדע יותר להעביר זמן פנוי. טוב, אני אומרת את זה כבר הרבה שנים וזה אף פעם לא קורה.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.