היי,

כל הדברים שכתבתי בפוסט הקודם עדיין בתוקף, אבל קשה לי להמשיך לשמור על גישה חיובית. אני מרגישה שאני הולכת ושוקעת בדאון. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר, אני לא מצליחה להנות משום דבר. אני מוצאת את עצמי מבלה את כל היום בשינה וטחינת מחשבות.

עוד ידיד שלי התחיל ללמוד יחב"ל באוניברסיטה. לא היה לו טוב שם אז הוא עבר לכלכלה וסטטיסטיקה. כשסיים שנה א - הממוצע שלו לא היה מספיק גבוה או משהו כזה, אז הכריחו אותו לעשות שוב שנה א. הוא שוב עשה שנה א, אבל מכיוון שלא ניגש למבחן מסוים - לא רצו לתת לו לעלות לשנה ב, אז הוא פרש. הוא עשה שלוש שנים של הפסקה מלימודים, במהלכם עבד בעבודות מזדמנות וטס לחו"ל בין לבין. בסוף התחיל לעבוד בפיצוציה ואחרי עוד כמה חודשים - התחיל לעשות תעודת מקצוע במנעולנות ועוד תעודת מקצוע במחשבים. תראו כמה טררם הוא עבר עם הלימודים ועוד מדובר באדם מחונן וגאון.

עוד מישהי שאני מכירה, שהיא במקור ממהמרכז, עברה לדרום ולמדה במכללה שם לוגיסטיקה. היה לה קשה עם המתמטיקה והיא נכשלה בכמה קורסים ולכן החליטה ללמוד במקום זה משאבי אנוש. מכיוון שהממוצע שלה של בגרות ופסיכומטרי לא הספיק לתנאי הקבלה (למרות שעשתה שלוש פעמים פסיכומטרי) אז אמרו לה שיתנו לה לעשות חמישה קורסים במשאבי אנוש ואם תגיע לממוצע 85 - יתנו לה להמשיך. היא למדה במשך שנה משאבי אנוש ולא הצליחה להגיע לממוצע. היא פרשה, חזרה לבית הוריה והתחילה לימודי תעודה בהידרו.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, הלכתי לייעוץ. זאת שהתייעצתי איתה הציעה לי לא להתחיל ללמוד משהו חדש באוקטובר הקרוב, אלא למצוא עבודה שהיא אומנם לא שיא פסגת השאיפות שלי אבל כן עבודה טובה, לתרגל איך אני מצליחה להחזיק בה, כדי שביום שיהיה לי מקצוע - לא אאבד את העבודה כפי שאיבדתי את 20 ומשהו העבודות שאיבדתי בשבע שנים בהם אני בשוק העבודה.

איך שהלכתי למקום השירות הראשון שקיבל אותי אליו, כי הייתי מותשת מחיפושים והתלבטויות ובסוף נתקעתי במקום בו הייתי אומללה ולא תרמתי הרבה.

בפעם השניה ששכרתי דירה, הלכתי על הדירה הראשונה שראיתי בלי לבדוק אופציות אחרות.

אילו לפחות הדברים היו תלויים רק בצד שלי אז ניחא. אבל בחיפוש מקום שירות - צריך שגם המקום יקבל אותי.

בחיפוש דירה - צריך שגם אלה שגרים שם ירצו שאעבור לשם והדירה לא תיתפס על ידי מישהו אחר.

במקום עבודה - צריך שהמעסיקים שם יקבלו אותי.

אני חייבת שהמקום עבודה הבא שאעבוד בו - יהיה באמת מקום בו אוכל למצות את כישוריי ולא סתם המקום הראשון שיסכים לקבל אותי.

בתוך כל חוסר הוודאות בנוגע למגורים יש שני דברים וודאים: אני לא חוזרת לגור עם ההורים, אני לא חוזרת לגור ברכבת, ואני לא חוזרת לגור בדוסידה. כשלמדתי לתואר בבר אילן  אז גרתי בדירה שעל גבול בני ברק ובעוד דירה בגבעת שמואל (כי שתי הדירות היו במרחק שלוש דקות הליכה מהאוניברסיטה), וזה היה סיוט בתור בחורה חילונית. זה גם היה סיוט שבדירה הראשונה היינו חמש שותפות ובדירה השניה היינו ארבעה (שני גברים, לסבית ואני. היו קטעים). ניסיון העבר גם הוכיח שאסור לי לחזור לגור עם ההורים, גם אם זה אומר שאגיע למינוס אסטרונומי. אבל בעצם, בשנה הקרובה אני לא אלמד אז יהיה לי זמן לעבוד כמו בנאדם ולצאת מהחובות.

שלכם,

נונה.